כשהכביש המתפתל עם מאה ושבעים העיקולים פתח בפנינו שוב את העמק של פאיי, היה ברור לנו – חזרנו הביתה. זו כבר הייתה הפעם השלישית שלנו כאן, והתחושה הייתה מוכרת ונעימה: פאיי בשבילנו היא לא עוד יעד בטיול, אלא מקום לחזור אליו, להאט, ולשקוע בחיים הפשוטים של הצפון.
השתכנו שוב ב־Pai Lamun Valley, הבית הקבוע שלנו בעמק. המרפסת, השדות הירוקים, רחש הצרצרים בלילה – הכל היה בדיוק כמו שזכרנו. הילדים התרוצצו חופשי, ואנחנו הרגשנו שהקצב של פאיי מחלחל אלינו מיד.
החיים כאן התנהלו סביב המקומות הקבועים שלנו:
הדאצ'ה – המקום לארוחת בוקר באווירה חמימה, עם קפה מצוין ותפריט קטן ואיכותי.
טוסט אופיס – טוסטים מושקעים ושייקים מפנקים, שהפכו לאחד מהעצירות האהובות על הילדים.
פרוט פקטורי – מיצים ושייקים צבעוניים מפירות טריים, מושלם לעצור בו בצהריים חמים.
Walking Street – השוק הלילי של פאיי, שבו כל ערב מתמלא הרחוב בריחות, טעמים, מוזיקה ודוכנים מוכרים שכבר ידעו מה אנחנו אוהבים.
בין לבין יצאנו לטבע שסביב פאיי: מפלים כמו Pam Bok ו־Mo Paeng, המעיינות החמים, הקניון של פאיי בשעת שקיעה.
גם אם כבר הכרנו את המקומות, כל ביקור מחדש הרגיש כמו פגישה עם חבר ותיק.
אבל עיקר הקסם היה דווקא בשגרה – ביכולת לפתוח את היום בבית קפה קטן, לחזור אחר הצהריים לשחייה קצרה, ובערב לטייל בשוק, לטעום פאד תאי מוכר ולסיים עם מנגו סטיקי רייס מתוק. פאיי הייתה לנו בית זמני – עם הרגלים קבועים, פינות מוכרות ואנשים שחייכו אלינו שוב ושוב.
תגובות
הוסף רשומת תגובה