איך מתכננים סוף של מסע? איך מחליטים איפה להעביר את השבועות האחרונים?
הרבה דיונים היו לנו בנושא כשהשיקול העיקרי היה שיהיה לילדים ממש ממש כיף. משהו כזה שמשאיר טעם של עוד. לשמור על האופציות לעוד מסע מתישהו בעתיד פתוחות. המחשבות רצו בין לחזור לסרי לנקה, שם היתה התארגנות של משפחות לקיץ, לבין לטוס לדרמסאלה בהודו ששם יש מלא משפחות שעלו מגואה או מסיימות את המסע, היתה גם מחשבה לסיים באיים של תאילנד ואז הפציע הרעיון של לסיים דווקא בפאי. בפאי היינו אי שם בחודש פברואר-מרץ. חוויה שחקוקה לנו היטב. בילינו שם כמעט שלושה שבועות נפלאים עם הגולדמנים, הווינדים ועוד משפחות שפגשנו. אומנם היתה תחילת העונה המעושנת והאובך ניכר באוויר אבל היה גם משהו קסום במקום הסמי-כפרי הזה שעשה לנו רגוע וכיפי. לקראת אמצע השהות ביפן, נפסלו כל האופציות האחרות, חלק משיקולי עלות, חלקן מחוות דעת שהגיעו ממשפחות במקום וחלקם משיקולי מזג אויר קיצוניים. ואז החלטנו שניסע לפאי ואיכשהו כל הקלפים הסתדרו... מצאנו טיסה ישירה לצ'אנג מיי במחיר נהדר, הצלחנו לסגור בית בריזורט מבוקש- פאי למון וואלי ואפילו רכב סגרנו במחיר משתלם. נוסעים שוב לפאי!!
נחתנו בצ'אנג מאי בשעות הצהרים ואספנו את הרכב מהשדה. נסענו למלון שישנו בו פעם קודמת ויצאנו להסתובב קצת ברחובות צ'אנג מאי.
הבנות חלמו על צמות תאילנדיות, כאלה עם תוספות צבעוניות, ולא יכולנו לסרב.
אכלנו צהרים במסעדת סבבה שהיתה זכורה לנו לטובה מהסיבוב הקודם בצ'אנג מאי וגם הפעם לא איכזבה.
תיקנו לריף את הפלאפון ששבק חיים והתשנו את עצמנו בהסתובבויות עד שהחשיך וכולם כבר היו ממש על הקצה.
בבוקר אכלנו בדירה והתארגנו ליציאה. כשהכל כבר היה ארוז ומוכן, אשד נשענה על שולחן הסלון שהיה עשוי מזכוכית והשולחן התנפץ לרסיסים שחתכו אותה בידים ובטוסיק. התלבטנו עם יש צורך בתפירה והחלטנו שלא. צוות המלון הגיע לאסוף את השברים ואופיר העמיס את הציוד לרכב. ביציאה ביקשו מאיתנו כסף על השולחן, היינו בהלם... הילדה נפצעה מרהיט שלא מותאם כלל למלון והם מבקשים כסף?? התווכחנו והמלון הבין את האבסורד. בחרנו לשים את הכעס מאחור ויצאנו לדרך.
תחנה ראשונה- דקתלון, אופיר רוצה לקנות נעלים לריצה. כמובן שעל הדרך קנינו עוד קצת קישוקשים. רולרבליידס לתבל, כדור לפלג ומשחק לכל אחת מהקטנות. אחרי דקלתלון המשכנו לסופר ענקי במטרה להצטייד לקראת פאי. ידענו שהסופרים שם קטנים ומצומצמים והצטיידנו באוכל יבש שידענו שנצטרך לחודש הקרוב. במתחם הסופר גם אכלנו צהרים ויצאנו בשעה מאוחרת מידי לכיוון פאי. עשינו עצירה של קפה בבית קפה-מלון-מטוס ונרשמה התלהבות שיא.
והתחלנו את הטיפוס במעלה ההרים לכיוון פאי. הדרך הררית ומפותלת כמו שזכרנו אותה מלפני 5 חודשים. הילדים די סובלים, וגם עטר, ואנחנו עוצרים בדרך לנשום אויר. הדרך מתארכת ומתארכת ומתחיל להחשיך. למקום הלינה שלנו, פאי למון, אנחנו מגיעים בחושך מוחלט. הבית שאנחנו מקבלים מקסים!
שלושה חדרי שינה, שלושה חדרי שירוקלחת, סלון גדול ומטבח. חלום של בית, אפשר קופי-פייסט לישראל?
הילדים מתמקמים בחדרים ואנחנו מתחילים לקשקש ולהכיר את השכנים. תוך כמה דקות אנחנו פוגשים את לימור, שגרה במתחם, ואותה פגשנו בסיבוב הקודם שלנו בפאי.
לימור ושלושת ילדיה- יהלי, עלמה ויונתן מייד מתחברים עם הילדים שלנו והם עוזבים את הבית בריצה לטובת רחובות קיבוץ פאי למון ובתים אחרים במתחם.
יש עוד מלא ילדים נוספים, מה שגורם למלא אושר ושמחה. שעתיים אחר כך מגיעה למתחם גם משפחת פלנר. הם היו פה חודש, נסעו לויזה ראן לקמבודיה וחזרו שוב. עטר זוכרת את הבנות שלהם במעומעם מגואה, שם הם התחילו את המסע שלהם. היא גם עוקבת אחרי הבלוג שלהם ולכן מזהה את כל הנפשות הפועלות: יוני ואפרת, דניאל, יובל עידו וליה. די מהר הם הופכים להיות החברים הטובים שלנו פה במתחם.
תוך יום תבל נקשרה לדניאל, הבת של יוני ואפרת והן היו ממש צמד חמד במשך כל השהות שלנו בפאי, למרות הפרשי הגילאים (דניאל חוגגת 12 עוד כמה חודשים).
אז איך העברנו כמעט חודש בפאי?
הילדים לא היו בשום מסגרת, אז את הבקרים התחלנו בארוחת בוקר מאוחרת, לפעמים ממש מאוחרת, בבית המקסים שלנו בפאי למון.
לפעמים הצלחנו לגרור אותם לטיול קצר בגשר הבמבוק או באיזה נחל או מעיינות חמים.
לקראת שעות אחר הצהרים הגיעו שאר הילדים שהיו בקייטנות או מסגרות ואז לא ראינו את הילדים שלנו יותר, הם קיפצו מבית לבית, ממשחק למשחק, מהבריכה לאופניים לחוגים לפלאפונים וחוזר חלילה.
בערב השתדלנו לצאת קצת, לפעמים לשוק הלילה בwalking street:
לפעמים לאיזה נקודת תצפית לראות שקיעה ולפעמים לגן השעשועים בדאצ׳ה.
התמודדנו עם נהר הבוץ בכניסה לקיבוץ, זאת אומרת שהסתכלנו בתדהמה על כמות המים שזרמה לנו מול העיניים.
בישלנו ואכלנו ארוחות ערב משותפות במתחם הקיבוץ שלנו- פאי למון, והשתתפנו בחגיגות יומולדת לחברים פה. ואפילו פעם אחת עשינו מדורה עם כל החברים.
והיו גם ערבי נשים וערבי גברים וזמנים של אחד על אחד עם הילדים ויצאנו לדייט רק אנחנו ולדאבל דייט עם אפרת ויוני.
בימי שבת יש שוק ליד ה״גוד לייף דאצ׳ה״ וגן השעשועים. הילדים חיכו להזדמנות לפתוח שם דוכן. הם מיינו וסידרו כל מיני שטויות שאספו ביפן בעיקר, הכינו שלטים ותמחרו ופתחו דוכן אותו פרסו על מחצלת בשני ימי שבת והרוויחו דמי כיס.
והיו גם חוגים- פעמים בשבוע חוג ספורט עם ארון וסאנדי המהממת:
חוג שחמט:
שיעורי אפיה לילדים אצל קלמנט:
עטר למדה לרקום ולתפור בובות עם קטי המקסימה ושאר החברות שהכירה פה.
גם עשינו זיפליין שהיה נהדר
ושיחקנו באולינג עם מקלות מבמבוק וכדורי טניס.
תבל העבירה יום אחד חוג יצירה בנייר לילדי הקיבוץ
וגם אירגנו שוק קח תן כשהבנו שאנחנו חייבים לדלל קצת את מלאי השטויות שאנחנו סוחבים לפני החזרה הביתה.
פאי היא אמנם לא המקום הכי יפה בעולם, או הכי מפנק או נגיש. אין שם ים ולכל מקום צריך לנסוע ברכב אבל-
יש בה קסם, יש בה רוגע, יש בה קצב נמוך שמתאים בדיוק למי שצריך קצת לנשום, לעצור ופשוט להיות.
ולמרות שהכל היה באיזי ולא עשינו הרבה, בכל זאת נציין פה כמה מקומות שממש שווים ביקור, ככה בשביל הזכרון שלנו-
מעיינות חמים טבעיים עם טמפרטורה מושלמת
מעיינות חמים יותר מסודרים שמשרים רוגע ואווירת התחדשות
גשר הבמבוק שבעונה הרטובה משקיף על נופים ירוקים ירוקים של שדות אורז והרים
כל בתי הקפה בדרך מפאי למון לכיוון העיירה פאי (מימין ומשמאל לכביש). למשל I am Pai
Two huts- נקודה נהדרת לתצפית, למרות שנעקצנו שם בטירוף בלילה האחרון והמשכנו להתגרד אפילו בויטנאם
מפל מגלשה שלא היינו בו בסיבוב הזה בפאי כי פחדנו שהיד השבורה של פלג עוד לא החלימה לגמרי אבל ממש שווה ביקור וגם מערת לוד והכפר הסיני מהסיבוב הקודם שלנו פה.
ויש את מופע האש שהפעם הוזמנו אישית על ידי מאמנת הספורט של הלוליינים, סאנדיי, ליום ההולדת שלה.
ביום שבת אחרי כמעט חודש עזבנו את פאי, העמסנו את הרכב ונסענו לפגוש את כל החברים שהכרנו פה בשוק של יום שבת בדאצ׳ה,
אכלנו ארוחת בוקר מקסיקנית,
עשינו קצת תמונות והזלנו כמה דמעות של פרידה ממשפחות וחברים שנכנסו לנו ללב בחודש האחרון והמשכנו הלאה לכיוון שדה התעופה בצ׳אנג מאי.
טסים לבנגקוק ואז לנופש אחרון לפני החזרה ארצה באי פוקוק שבויטנאם....
תגובות
הוסף רשומת תגובה