משפחת שלום לב ארי ביפן או איך המסע מקבל צורה מעצמו… - the Shalom Lev Ari family in Japan or how the journey get its own form

אם מישהו היה מספר לנו לפני שנה, שבאיזשהי נקודת זמן במסע הזה נגיע ליפן, היינו אומרים לו שזה יכול לקרות רק אם נזכה בלוטו… ובכן, לא זכינו בלוטו, אבל בכל זאת אנחנו כאן!

כל הדיבורים סביבנו על יפן, ועל כמה אנחנו קרובים ועל זה שטיסה מוייטנאם היא רק 120 דולר (כולל מזוודות!) עשו את שלהם. קנינו כרטיס לטוקיו, וואן ווי. 

שכרנו דירה ברובע די מרוחק,ב arakawa  שבצפון טוקיו, אבל שנותן הרגשה של יפן האמיתית ולא ההיא הנוצצת מלאת הבנינים רבי הקומות והשלטים הזזים. 

הטיסה היתה די קשוחה, אומנם טיסת לילה של שש וחצי שעות אבל אשד וריף עברו את שעת השינה שלהן ולא הצליחו להרדם, הם עשו כל כך הרבה רעש והפריעו לכל הויטנאמים והיפנים על הטיסה לישון. וגם לנו כמובן. בסוף הן נרדמו… וכבר היו צריכות לקום. אבל הן המשיכו לנמנם, אשד במנשא, ריף בעגלה ואנחנו מנומנמים צועדים לכיוון ההגירה. הכל עבר ממש מהר. הגירה, מכס והנה אנחנו בטוקיו. מי היה מאמין.

הטיסה נחתה ב 7:15 וב 8:00 כבר היינו אחרי איסוף מזוודות מנסים להבין איך נעביר את השעות עד 15:00 (שעת הצ׳ק אין לדירה) כשרובנו לא ישנו יותר משעתיים בלילה. שרפנו עוד שעה וחצי בארוחת בוקר במקדונלדס בשדה ועוד שעה בערך להבין איך קונים כרטיס סטייל רב קו (Pasmo) לתחבורה הציבורית.

ובסוף יצאנו לדרך לכיוון העיר. הופתענו לראות כמה מרוחק השדה מהעיר, נסענו ונסענו ונסענו. הגענו לתחנת אאואנו, ההיא ליד הפארק הגדול במרכז טוקיו. השארנו את המזוודות והתיקים שלנו למשמרת ונסענו לשכונת אסקוסה שבמקרה באותו היום התקיים שם פסטיבל Sanja Matsuri שנחגג לכבוד שלושת מקימי המקדש המפורסם באסקוסה, סנסוג׳י, ונחשבים לאלים. אומרים שבשלושת ימי הפסטיבל מבקרים ברחובות הצרים 2 מליון חוגגים. באמת הרגיש צפוף.

 הפסטיבל כולל צעדות של קבוצות קבוצות שנושאות מקדשונים קטנים, מלא אנשים ששרים ורוקדים, דוכני אוכל רחוב ואווירה כללית של חגיגה. 

העברנו כמה שעות טובות בשיטוט, צעידה איטית עם כל ההמון לכיוון מקדש סנסוג׳י המפורסם וביקור בסניף של חנות המציאות דון קיחוטה ולקראת 15:00 אספנו את פקלאותינו מתחנת הרכבת ונסענו מרחק שלוש תחנות לדירה המקסימה שלנו ב arakawa  שבצפון טוקיו. הסגנון היפני המנימליסטי לא פסח גם עליה אבל הכל ממש נקי, פרקטי ובהחלט היה לנו נהדר שם.  

אז מה עשינו בטוקיו?

החלטנו שנטייל כל יום באזור אחד וגם בו, המטרה לא להעמיס יותר מידי. 

שיבויה- 

ביקרנו במעבר חציה המפורסם, 

בקניון Shibuya 109, אכלנו ב kura sushi, (רשת סושיות מסוע שהפכה לברירת המחדל שלנו בהמשך הטיול ביפן)

 וראינו את שלטי החוצות תלת מימד שיש שם.

יום בפארק הלו קיטי- נמצא די רחוק מהמרכז, Sanrio Puroland, זה היה יום שמוקדש לקטנטנות, המקום מעוצב כל כך יפה ולמרות שאין שם איזה אטרקציה מיוחד, רק נסיעה בסירה או מכונית כשמסביב דמויות קיטי וביקור בבית של קיטי, הבנות עפו על זה. 

ליד יש חנות דיסו ענקית וכשיצאנו עשינו שם סיבוב שלא נגמר, כדי לפצות על זה שלא קנינו כלום במחיר יופקע בפארק עצמו. אכלנו ארוחת צוהוערב מפוצלת בקניון באזור, הילדים במקדונלדס והמבוגרים במסעדת ראמן חביבה ולא משביעה. 

אודיבה- טים לאב פלנט- הכי אינסטגרם שיש. הילדים ממש ממש נהנו וגם אנחנו. 

את הדרך לשם עשינו בקרון הראשון של הרכבת החשמלית יוריקמומה (Yurikamome Monorail). סופר מגניב לנסוע ברכבת בלי נהג, כשרואים את המסילה ואת הנופים המטורפים של המפרץ. 

אחכ צפינו על פסל החירות, שנתנה צרפת גם ליפן, גרסא מוקטנת לעומת המתנה שנתנה לארהב אבל עדיין מרשים.

 ביקרנו בתצפית ממגדל Fuji tv. 

אכלנו צהרים בקניון אקווה סיטי ועברנו ליד קניון diver center לראות את פסל הרובוטריק הענקי. 

אמרנו שהיום נחזור מוקדם לדירה אבל בחזור עצרנו ליד הסופר, ואז ראינו חנות בגדי יד שניה ונכנסנו אליה ואז עוד סיבוב ארוך בסופר ונהיה 21 בערב. 

אואנו- שוטטנו בפארק אואנו, היינו במוזיאון הטבע והמדע פלג ואופיר השתגעו על המקום ועל ההסברים, חבל שנתקענו בעיקר בקומה הראשונה כי רק בסוף הסתבר שבקומה השניה יש מיצגים יותר אינטרקטיבים ובקומה שלישית יש מעין ג׳ימבורי לקטנטנים. 

משם המשכנו לרחובות אואנו ואכלנו במסעדת יאקינוקו נהדרת Yakinuko Like שבה לכל זוג יש גריל משלו ואפילו התפריט באנגלית. 

רצינו לאכול בבופה קינוחים sweet paradise אבל צריך להזמין מקום מראש אז הזמנו ליום ראשון לשינג׳וקו ובסוף קינחנו בסופגניות טעימות ברשת Beard Papa

שוב ביקרנו באודאיבה- הפעם במוזיאון המדע והחדשנות Miraikan , מוזיאון סופר אינטאקטיבי לכל גיל.

חשבנו שאולי נשלב את הלגו לנד או את פנסוניק סנטר אבל כבר היה מאוחר מידי אז הלכנו לאכול צהרים בפוד קורט של קניון diver’s center ושוטטנו שם. לקראת ערב כולם חזרו לכיוון הדירה ועטר ותבל נשארנו בקניון וביקרו במוזיאון הקקי, שזה ממש לא כמו מה שחושבים, סתם מתחם אינסטגרמי לתמונות של קקי פלסטיק צבעוני ומטופש. 

באמצע הביקור נשמעה אזעקה וביקשו להתרכז במרכז המתחם. מסתבר שזו התראה על רעידת אדמה. במקביל אופיר והחבורה ברכבת, שגם היא נעצרת בגלל רעידת האדמה לכאורה. לא הרגשנו כלום ואחרי 5 דקות הכל חוזר לשגרה.

ביומיים הבאים הילדים כבר היו עייפים ורצו יותר זמן בית. במקומות יקרים זו תמיד דילמה, מה נשלם כל-כך הרבה ליום על לשבת בבית? אבל זרמנו עם התחושות ועשינו יצירות בבית עד שהרעב הכריע ויצאנו לחפש סניף של קורה סושי. 

החלטנו לדגום עוד אזור שלא ביקרנו בו ונסענו לאקיבקורו. יום שבת היום והאזור עמוס בטירוף, מקום פנוי בסושי יש רק לשעה סופר מאוחרת אז הזמנו מקומות והלכנו לשחק באולינג, שגם בשבילו חיכינו איזה שעתיים, בזמן ההמתנה הילדים התנסו במשחק הריקוד הפופולרי ביפן.

באולינג בין הוא סופר דיגיטלי, המסך מול היושבים, אפשר לעשות שידור חוזר לכל שחקן ואין צורך לעמוד מאחוריו.

 הסתובבנו בחנויות ואפילו קנינו מעילים ביוניקלו וב21:00 התיישבנו לאכול. 

עד שחזרנו לדירה והלכנו לישון כבר היה כל כך מאוחר שזה בעצם הכריע כבר את יום המחרת. שוב קמנו באיזי, בילינו בדירה ובגן השעשועים ואכלנו ראמן במסעדה בשכונה שלנו.

 ורק בשעות הצהרים נסענו לכיוון שינג׳וקו והלכנו לתצפית חינמית ממגדלי הממשל. 

אח״כ צעדנו כל הדרך לכיוון המקומות שהזמנו לפני כמה ימים במסעדת אכול כפי יכולתך שנקראת Sweet paradise שכל הקטע שלה הוא שפרט לאוכל בינוני של פסטות , קארי וסלט בהרכבה, מציעה גם בר קינוחים מטורף ללא הגבלה והילדים החליטו שהם הגיעו לגן עדן. תבל העמיסה צלחת פסיכית של עוגות מכל הסוגים והמינים ופשוט טעמה ביס מכל אחת כדי להכריע מה הכי מומלץ. מזל שהזמן במסעדה קצוב ל 80 דקות… 

כשיצאנו מהמסעדה כבר היה חושך אז הסתובבנו קצת למצוא איזה שלט חוצות דיגיטלי תחת מימדי של חתול עצל וחזרנו עייפים מידי לדירה. 

את הלילה העברנו באריזות לקראת ההרפתקאה החדשה אליה אנחנו יוצאים מחר… שלושה שבועות בקרוואן!