משפחת שלום לב ארי ביפן, או איך המסע מקבל צורה מעצמו | The Shalom Lev Ari Family in Japan, or How the Journey Gets Its Own Form
משפחת שלום לב ארי ביפן, או איך המסע מקבל צורה מעצמו The Shalom Lev Ari Family in Japan, or How the Journey Gets Its Own Form
כרטיס לכיוון אחד ב-120 דולר, נחיתה ישר לתוך סנג'ה מצוריי, דירה בארקאווה, ואזור אחד בכל יום: שיבויה, Sanrio, אודאיבה, אואנו, איקבוקורו ושינג'וקו.
בקצרה
אם מישהו היה מספר לנו שנה קודם שבאיזושהי נקודה במסע הזה נגיע ליפן, היינו אומרים לו שזה יקרה רק אם נזכה בלוטו.
לא זכינו בלוטו,
אבל בכל זאת נחתנו בטוקיו.
וייטנאם הייתה קרובה, כולם סביבנו דיברו על יפן, והטיסה עלתה 120 דולר כולל מזוודות. אז קנינו כרטיס לכיוון אחד לטוקיו, ונתנו למסע להוביל.
נחיתה אחרי לילה קשוח
טיסת הלילה הייתה קשוחה. אשד וריף עברו את שעת השינה שלהן ולא הצליחו להירדם, הרעש הפריע לכל מי שניסה לישון, ובסוף הן נרדמו בדיוק כשהיה צריך לקום. נחתנו ב-7:15, וב-8:00 כבר אספנו את המזוודות, ואז ניסינו להבין איך מעבירים את השעות עד הצ'ק אין בדירה.
שרפנו זמן במקדונלדס בשדה, ניסינו להבין איך קונים Pasmo לתחבורה הציבורית, ויצאנו לעיר.
אסקוסה וסנג'ה מצוריי
הגענו לתחנת אואנו, השארנו בה את המזוודות, ונסענו לאסקוסה. במקרה בדיוק התקיים שם פסטיבל Sanja Matsuri, לכבוד שלושת מייסדי מקדש סנסוג'י, ובאמת היה צפוף.
היו תהלוכות, קבוצות שנושאות מקדשים ניידים, אנשים שרים ורוקדים, ודוכני אוכל רחוב. בשבילנו, עייפים אחרי לילה כמעט בלי שינה, זו הייתה טבילת אש צבעונית, צפופה ומאוד יפנית.
הבית שלנו: ארקאווה
לקראת 15:00 אספנו את המזוודות מהתחנה ונסענו לדירה שלנו בארקאווה, בצפון טוקיו. זו לא הייתה טוקיו הנוצצת של גורדי השחקים והשלטים הזזים, אלא אזור מרוחק יותר, של יפן יומיומית.
הדירה הייתה מינימליסטית, נקייה, פרקטית ומאוד יפנית. היא הפכה לבסיס שלנו, ולחלק חשוב מאיך שהרגשנו בטוקיו: לא רק יעד תיירותי, אלא מקום שחיים בו כמה ימים בקצב משפחתי.
שיבויה וקורה סושי
החלטנו שכל יום נטייל באזור אחד, ולא נעמיס. בשיבויה עברנו במעבר החצייה המפורסם, הסתובבנו ליד Shibuya 109, ראינו את שלטי החוצות התלת-ממדיים, ואכלנו ב-Kura Sushi.
Kura Sushi הפכה די מהר לברירת המחדל שלנו ביפן: רשת סושי-מסוע משפחתית, צפויה וידידותית לילדים, עם מסך הזמנה בשולחן וצלחות קטנות במחיר ברור. בטיול ארוך עם ילדים, "צפוי" הוא לפעמים בדיוק מה שצריך.
יום לקטנות: Sanrio Puroland
את אחד הימים הקדשנו לקטנטנות ונסענו ל-Sanrio Puroland, פארק הלו קיטי, די רחוק מהמרכז. אין שם רכבות הרים או אטרקציות מטורפות, אבל המקום מעוצב כל כך יפה שהבנות עפו עליו.
ליד הפארק יש Daiso ענק, ואחרי שיצאנו עשינו שם סיבוב ארוך, כדי לפצות על זה שלא קנינו כלום במחירים המופקעים של הפארק.
אודאיבה: teamLab, רכבת בלי נהג ורובוט ענק
באודאיבה ביקרנו ב-teamLab Planets: הכי אינסטגרם שיש, אבל גם חוויה שהילדים באמת נהנו ממנה. הדרך לשם, ברכבת Yurikamome, הייתה אטרקציה בפני עצמה: נסענו בקרון הראשון של רכבת בלי נהג, עם מבט פתוח למסילה ולמפרץ.
ראינו גם את פסל החירות המוקטן של אודאיבה, עלינו לתצפית במגדל Fuji TV, ביקרנו במוזיאון המדע והחדשנות Miraikan, ועברנו ליד פסל הרובוט הענק שליד DiverCity.
אואנו: פארק ומוזיאון
באואנו שוטטנו בפארק וביקרנו במוזיאון הטבע והמדע. פלג ואופיר השתגעו על המקום ועל ההסברים, ורק בסוף התברר שבקומות העליונות יש גם מיצגים אינטראקטיביים יותר, ואזור לקטנטנים.
אחרי המוזיאון אכלנו ברחובות אואנו ב-Yakiniku Like, עם גריל אישי לכל זוג ותפריט באנגלית. אחת העצירות המוצלחות שלנו בעיר.
איקבוקורו ושינג'וקו
באחד הימים הילדים כבר רצו יותר זמן בבית. עשינו יצירות בדירה, ורק כשהרעב הכריע יצאנו שוב לחפש סניף של Kura Sushi, והפעם באזור חדש, איקבוקורו.
זו הייתה שבת, והאזור היה עמוס בטירוף. מקום פנוי בסושי היה רק לשעה מאוחרת, אז הזמנו, הלכנו לשחק באולינג, והילדים ניסו את משחק הריקוד שכל כך פופולרי ביפן. בין לבין גם קנינו מעילים ביוניקלו, וב-21:00 התיישבנו, סוף סוף, לאכול.
בשינג'וקו עלינו לתצפית החינמית במגדלי הממשל, ומשם ל-Sweet Paradise, מסעדת אכול-כפי-יכולתך שכל הקטע שלה הוא בר קינוחים כמעט אינסופי. האוכל עצמו היה בינוני, אבל בשביל הילדים זה היה גן עדן. תבל העמיסה צלחת פסיכית של עוגות מכל הסוגים, טעמה ביס מכל אחת, והכריעה מה הכי מומלץ. מזל שהזמן במסעדה קצוב ל-80 דקות.
טוקיו כבסיס, לא כמרתון
הקניות לא היו יעד, אבל נכנסו כמעט לכל יום: Don Quijote באסקוסה, ה-Daiso ליד Sanrio, הסופר השכונתי ליד הדירה, חנות יד שנייה אקראית, הקניונים באודאיבה, ויוניקלו באיקבוקורו. וגם האוכל קיבל צורה תוך כדי תנועה: מקדונלדס בשדה, Kura Sushi הבטוחה, Yakiniku Like, Beard Papa לקינוח, ראמן שכונתי ליד הדירה, וסוף מתוק ומוגזם ב-Sweet Paradise.
בטוקיו החלטנו לא לנסות להספיק הכול. טיילנו כל יום באזור אחד, לפעמים החלפנו תוכניות, לפעמים נשארנו בדירה, ולפעמים היום קיבל צורה רק לפי הרעב, העייפות או מה שהילדים ביקשו. זו הייתה פתיחה מצוינת לפרק יפן, והמקום שבו הבנו שהמסע באמת ממשיך לקבל צורה מעצמו.
ואת הלילה האחרון העברנו באריזות, לקראת ההרפתקה הבאה: שלושה שבועות בקרוואן.
תגובות
הוסף רשומת תגובה