לאונג פרבאנג, אחחחחח, איזה מקום.
הגענו אליך בחוויה מעולה של יומיים שייט על המקונג, מה עוד יכול לבקש לו אדם, מאוכל טוב, חברה טובה ונופים טובים? ככה עברו עלינו יומיים של שייט בסירה מקסימה מעץ הכי קרוב לטבע שיש.
למחרת המשכנו בדרך ו"זכינו" בכמה שעות סוריאליסטיות של שריפות מכל עבר כשאנחנו שטים בנהר המקונג המטורף שהרוחב שלו נע בין 30 ל 50 מטר ומשני הצדדים ההרים בוערים, העצים קורסים והלהבות משמיעות רעש מבהיל שגורם להרגיש כמו בסרט. (רק תזכורת, בכל המרחב כאן, תאילנד, לאוס וקמבודיה, שורפים את העשביה של השנה שעברה ו "מנקים" את השדות, ככה גם מסלקים יערות לטובת שדות חדשים בעיקר לעמוד בדרישה הגוברת הסינית של טפיוקה מקסבה, "רגע לפני הגשמים" ככה שעד שמגיעים גשמי הניקיון יש אובך ועשן)
עוד ביקרנו בדרך בכפר מקומי קטן שהבתים בו מקש וחיות המשק מסתובבות חופשיות בין הילדים, במערות שבהם אלפי פסלי בודהה שבהן מי שמאמין ובא לבקר משאיר פסל משלו.
ובכפר תיירותי שבו אורגים שאלים ומכינים את המשקה האלכוהולי המקומי- לאו לאו.
בסוף השייט הגענו ללואנג פרבאנג לגסטהאוס שקיבלנו עליו המלצה, שנקרא אפל1. קיבלנו חדר עץ קטנטן בקומה השניה שבו יש שתי מיטות זוגיות ואפס מרחב ויצאנו לחפש לנו אוכל.
שבקצהו שוק אוכל שזו רחבה ענקית של שולחנות וסביבם מלא דוכני אוכל. מזמינים לאכול, מקבלים שלט עם מספר ואיכשהו האוכל המוכן מוצא דרכו אליך בין מאות השולחנות ואלפי האנשים, מסתבר שמדובר בעיקר בתיירים סינים שמגיעים בקבוצות מאורגנות הישר מדרום סין.
למרות השוק המגוון, הרגשנו שבא לנו מסעדה, אז התיישבנו בקפה/מסעדה/מלון מול שוק האוכל שנקרא אינדיגו וליקקנו את האצבעות. בשוק בדרך חזור פגשנו את משפחת מזור. תמיד מדהים אותנו מחדש כמה הילדים שלנו חברותיים, מיד מתחילים לקשקש עם אלון, ערבה ויולי ואנחנו מצליחים להתקדם מטר בדקה בערך לכיוון החדר. מסתבר שאנחנו גרים באותו רחוב קטן גסטהאוס אחד מול השני ואנחנו נשארים לשבת למטה, הגדולים מקשקשים והקטנים משחקים. בשעה 22:00 כשהרעש כבר מוגזם והשעה מאוחרת מספיק, אנחנו נפרדים מהמזורים ועולים לחדר הצפוף שלנו לישון.
בבוקר אנחנו מבינים שזול או לא, זה פשוט לא נוח ולא אפשרי להדחס בקופסאת הסרדינים הזו מעבר לשניים שלושה לילות. אופיר יוצא לשיטוט למציאת גסטהאוס אחר אבל לא מוצא משהו שווה מספיק, ואנחנו חוזרים לשים עין על הדירה שאהבנו באייר בי אנד בי וגם עליה קיבלנו המלצות ומחליטים שנזמין ונעבור אליה כשהיא תתפנה בעוד כמה לילות. את היום אנחנו מעבירים באיזי בין קומה קפה בבוקר, סופר לקראת צהרים, למסעדה איטלקית לצוהוערב ובשעה 18:30 פוגשים שוב את המזורים ותופסים טוקטוק לבאולינג.
אחרי חוויה מעולה בבאולינג שלמרות שאין בו מזגן עדיין החום בו נסבל אנחנו חוזרים לשוק האוכל לאכול קינוחים כמו גלידה תילאנדית ורוטי עם נוטלה וגם שיפודי עוף לעטר.
יום למחרת, אנחנו תופסים טוקטוק לצד השני של הנהר והולכים לגלף בעץ. כל אחד בוחר מה מתחשק לו להכין מדוגמאות שיש במקום, מקבל חתיכת עץ רלוונטית והסברים בתנועות ידיים, כי באנגלית הם מאוד חלשים, ויוצאים לדרך. העבודה מאתגרת ואנחנו מקבלים לא מעט עזרה אבל בסוף יוצאים עם שלל נהדר- פיל שהכינה עטר, ציפור שהכינה ריף, קלע של תבל ושש בש של פלג.
את הדרך חזרה מעבר לנהר אנחנו עושים בעזרת סירה ולא טוקטוק. קצר וזול. אחרי החציה, למרות שהשמש עוד לא ממש שקעה, אנחנו צועדים לעבר שוק הלילה, כשאנחנו מגיעים יורד מבול טרופי מטורף. לא באמת ידענו להעריך את המבול הזה שניקה את האוויר ואת האווירה וכך זכינו בימים פחות אביכים ומעושנים פה בלואנג פרבאנג. מסתבר שיש כל מיני סוגים של גשמי ברכה...
אנחנו מסתתרים במין גימבורי קטנטן שיש בשוק. תמורת כרטיס ב10,000 קיפ לאשד וריף אנחנו מקבלים מחסה איכותי עד שהגשם נחלש. במקום לנצל את ההפוגה בגשם וללכת לגסטהאוס אנחנו מחליטים בכל זאת לאכול בשוק. מסיימים לבלוס ומתחילים לצעוד והגשם שוב מתחיל, אנחנו רצים בטירוף בין הטיפות הענקיות ונספגים במים, מדלגים בשלוליות וגם מועדים בהן ומגיעים ספוגים חזרה לחדר. אשד, דרך אגב, מעבירה את כל המבול הזה ספונה וישנה בעגלה, מכוסה בכיסוי גשם וחפה מכל רטיבות.
עוד יום של איזי בלואנג פראבאנג שמתחיל בבוהורים בג'ומה קפה,
ממשיך בשיטוטים ברחובות ולקראת ערביים טיפוס ביותר מידי מדרגות להר פו-סי לצפות בנוף המקסים עם עוד מלא מלא סינים בפסגה ולאורך כל הדרך.
ולסיום היום, בנוהל, שוק לילה לארוחת ערב מוקדמת.
יום למחרת אנחנו נפרדים מאפל1, אורזים פקלאותינו ועוברים לבית רחב ידים ומתוק שמסתתר במקום אסטרטגי מאחורי ג'ומה קפה. המאורע מחייב ביקור הצטיידות בסופר וגם מסז' משפחתי להקלת העומס על הרגליים הכואבות משיטוטים ברחובות.
יום למחרת מחליטים שהגיע הזמן לעשות קצת יותר ואנחנו תופסים טוקטוק למפלים. הנסיעה לוהטת והדרך מתארכת אבל בסופה מגיעים למקום מוצל וקריר- מפלי קונג-סי. רכב גולף מביא אותנו לכניסה למסלול, מטפסים לאורך הנחל, שם יש בדרך פארק דובים, טוענים שהצילו אותם מהשבי, לא ממש ברור.
כשמגיעים למפלים, אנחנו כרגיל טובלים בהם. יש במשפחה שלנו חיבה למקורות מים מכל הסוגים והמים כל כך צוננים וצלולים שקשה לעזוב.
אחרי שעתיים אנחנו יורדים בחזרה ברכב הגולף ומבקשים לעצור בחוות הפרפרים שיש בדרך. המחיר מופקע אבל החלטנו להכנס. פחות התלהבנו מהפרפרים ויותר מספא הדגים הטבעי בו שמים את הרגלים במים והדגיגונים אוכלים את העור היבש.
נסיעה נוספת ברכב הגולף ואנחנו חוזרים לנהג הטוקטוק שחיכה לנו ולוקח אותנו בחזרה הביתה, ללואנג פראבנג. את היום אנחנו מסיימים במסעדה מצויינת שבה יושבים על שרפרפים נמוכים ומכינים בשר על האש ומרק מסביב. תענוג.
בבוקר למחרת אופיר יוצא לסיבוב בשוק.
לארוחת בוקר הוא מכין חומוס ביתי ואנחנו מלקקים את הצלחות,
את היום מעבירים ברביצה בבית ומנוחה ואחר הצהרים תופסים טוקטוק למקום שאפשר לשחק בו מיני גולף.
זה מקום די נטוש עם מחבטים מעץ ומסלולים עקומים שנמצא בתוך גן ילדים ויש שם גם גן שעשועים מיושן, אבל אנחנו בכל זאת משחקים, בליווי מלא מריבות בין הילדים כי "הרצפה עקומה" ו"זה לא הוגן". אחרי שאנחנו מתעייפים מהמריבות שלהם, לוקחים טוקטוק חזרה לשוק הלילה לאכול עוד משהו קטן ולשוטט בשוק הלילה בחלק שהוא לא אוכל. החלטנו הבוקר שנשלח חבילה לארץ, פעם ראשונה בטיול, כדי להפטר מקצת דברים שצברנו ובעיקר מפסלוני העץ שהכנו. אחרי שאופיר בירר מחירי שליחה בדואר וראינו שזה סביר, החלטנו שנוסיף עוד קצת מזכרות ומתנות ויצאנו לסיבוב קניות.
מוקדם בבוקר למחרת עטר ותבל הצליחו סוף סוף לקום ב 5:15 לטקס הנזירים, אחרי שכל בוקר בימים האחרונים הן תכננו לקום וזה פשוט לא קרה. ב5:30 הרחוב עוד שומם, השמש עוד לא התעוררה אבל ברחוב מול הג'ומה קפה פרוסות מחצלות, מסודרים שרפרפים ואט אט מתחילות להגיע קבוצות תיירים ומקומיים, קונות אוכל מהמוכרות ברחוב ומתיישבות על השרפרפים. אחרי רבע שעה של בחינה של התנועה ברחוב, תבל רוצה להצטרף למחלקי האוכל. היא רוכשת שתי סלסלות חטיפים, תופסת מקום על אחד השרפרפים וממתינה. כמובן שהיא אטרקציה, השכנים לספסל מבקשים להצטלם איתה והיא נבוכה אבל מתרגשת מהמעמד. הנזירים מתחילים להגיע והיא מחלקת להם אוכל, בלי ליצור קשר עין ובלי לגעת. פשוט שמה להם בסל או בתיק או בקערה. כשנגמרות לה הסלסלות, קופצות עליה המוכרות ומציעות עוד. היא קונה עוד שתיים וממתינה לקבוצת הנזירים הבאה...
אחרי שהחלוקה מסתיימת, היא ועטר הולכות לארוחת בוקר מוקדמת מידי בגומה קפה.
תבל שואלת שאלות טובות על נזירים, על כך שיש שם הרבה ילדים, על כך שאין בכלל נשים אלא רק גברים וגם על ההבדל בין חיי החומר וחיי הרוח.
לקראת הצהרים אוסף אותנו טוקטוק לאחת האטרקציות היקרות ביותר פה בלואנג פראבנג, סיור בחווה לגידול אורז. כשהטוקטוק מגיע אנחנו מקבלים כובעי קש מחודדים וצועדים לפגוש את המדריך. הוא מספר לנו שהחווה מפרנסת 7 משפחות, חלקם ממש עובדים בשדות וחלקם מתרכזים בתיירות שמגיעה לחווה. אנחנו בסיור פרטי מסתבר, אולי כי קבענו סיור צהרים שנחשב פחות פופולרי (9 בבוקר זו שעה מאתגרת מידי עבורינו במסע). בסיור למדנו איך בוחרים את הזרעים לשתילה, איך מנביטים אותם, איך חורשים את האדמה ואיך זורעים את הנבטים, איך קוצרים ומייבשים ואיך בוררים את האורז מהשיבולים, לסיום גם איך מבשלים סטיקי רייס ולקינוח אכלנו כל מיני דברים שעשויים מאורז. הכל ממש בהתנסות אמיתית, בבוץ, עם הידים, המחרשה והסלים. היה חוויתי ומלמד ושווה כל דולר.
סיימנו את היום, כרגיל, בשוק האוכל.
הימים פה עפים ואנחנו ממש אוהבים את לואנג פרבאנג, יש פה תחושה של בית, של מקום מוכר ומחבק.
יום למחרת נהיה כבר ממש חם, השפעת הגשם מלפני כמה ימים מתפוגגת והשריפות באזור מזהמות שוב את האוויר ונהיה ממש אביך ומעושן. אנחנו מבינים שימינו בלואנג פרבאנג קצרים וקונים כרטיס רכבת לוואנג ווינג. בוקר של לימודים בבית ואז הולכים לדואר לשלוח חבילה. מסתבר שההיא בדואר נתנה לאופיר לצלם את המחירון אבל שכחה לציין שאין דואר ים מאז הקורונה, רק דואר אוויר והמחיר בהתאם. אנחנו שוקלים את החבילה ומגלים שעלות המשלוח תהיה יותר מעלות התכולה. איזה עצבים. אחרי נסיונות הסבר שזה לא מה שאמרו לנו אנחנו מבינים שאין ברירה ומחליטים לשלוח בכל זאת את החבילה למרות העלות המופרזת.
כל עניין הדואר עושה אותנו רעבים ולעטר בא אוכל הודי, אנחנו צועדים למסעדה הודית מומלצת על גדות המקונג ומגלים שהם נפתחים רק ב 19:00, איזה יום מעצבן. אז אנחנו הולכים למסעדה אחרת שיש בה מנות מכל העולם. האוכל ההודי בינוני מינוס, ככה זה כשמתפזרים למנות מכל העולם... אבל הילדים מבסוטים כי יש מזגן וחדר ילדים עמוס במשחקים, דבר שלא יצא לנו לפגוש במזרח. בעלת המסעדה היא קנדית שחייה בלאוס כבר מלא שנים ויודעת דבר או שניים על ילדים מערביים מסתבר.
אנחנו מעבירים שם כמה שעות עד שהשמש שוקעת. יום למחרת הוא היום האחרון שלנו בלואנג פרבאנג, אנחנו מנצלים אותו לסדנת יצירת נייר מקושט (ולא נייר אורז כמו שאוהבים לקרוא לו).
משוטטים עוד קצת ב"כפר האומנים" בחנויות ובסדנאות. את הנייר ישלחו לנו מחר לדירה, בדיוק בזמן לפני הרכבת. בערב אנחנו נפרדים מלואנג פרבאנג בשוק האוכל. כל אחד עוד רוצה לקנות בדיוק את המנה האוהבה עליו בדוכן האהוב עליו. משם למשחק באולינג אחרון, כי זה פשוט כיף! בלילה אנחנו אורזים, מלאכה שכבר התמקצענו בה בצורה די טובה ובבוקר עולים על רכבת שמובילה אותנו ביעילות סינית ליעד הבא.
תגובות
הוסף רשומת תגובה