סרי לנקה מתאוששת מהמשבר הכלכלי פוליטי הקשה של השנתיים האחרונות. אם לא היינו יודעים את זה, לא היינו מנחשים. זה הרגיש כמו לטייל בעוד מדינה במזרח שבה מסתכלים על התייר המערבי כהזדמנות להכנסה, שצריך להתמקח על כל דבר, שיש הפסקות חשמל (רק שפה הן יזומות). לעיתים מבחינים בחיילים או שוטרים ברחובות באזורים תיירותיים, מטרתם לשמור על הסדר ועל התייר. לא הרגשנו בשום מקום תחושה של חוסר בבטחון אישי, גם לא בהסתובבות בלילה במקומות חשוכים.
לפני הטיסה התלבטנו אם צריך נהג צמוד או לא. אחרי שדיברנו עם כמה נהגים החלטנו לא להתחייב לנהג ולהזמין רק נסיעה מהשדה לסיגריה ואחכ כל פעם שנרצה לעשות מעבר נזמין נהג או ניסע ברכבת. ככה לא נהיה בלחץ לעבור מקומות או כבולים למישהו ספציפי. בפועל רומש, הנהג שאסף אותנו מהשדה לסיגריה היה מקסים, עדין, זהיר ולא ״דוחף״ מידי. הוא שאל מה התוכניות שלנו וסיפרנו לו בכלליות. הוא הציע את שרותיו במחיר אטרקטיבי יחסית להצעות שקיבלנו. 17,000 רופי ליום כולל הכל. הסברנו לו שאנחנו מטיילים בתקציב ובהתאם בוחרים את מקומות הלינה והמסעדות והוא זרם איתנו.
נחתנו בקולמבו ותיק תק מצאנו את עצמנו בחוץ. רומש הנהג חיכה לנו עם שלט, חיכה לנו כששמשכנו כסף וחיכה לנו כשקנינו סימים לטלפונים ואז יצאנו לדרך. הרכב גדול ומפנק, נקי, נעים ועם מיזוג אויר מעולה. נסענו לכיוון סיגריה, היעד הראשון שלנו. בדמבולה, קצת לפני סיגריה, רומש עצר לילדים בפיצה האט, שיתחילו ככה באיזי להתרגל לטעמים בסרי לנקה. למבוגרים עשינו עצירה נוספת במסעדת בופה סרי לנקי, אומנם תיירותית , אבל טעימה טעימה ועם נוף משגע לשדות אורז.
בדרך התקשרנו לליון לודג׳, מקום לינה שהומלץ עליו באחת הקבוצות בפייסבוק וכשהגענו לשם בחרנו לנו שני חדרי משפחה ענקיים, כל חדר עם מיטה זוגית, למורת רוחם של הילדים שרצו לחלוק איתנו חדר. סגרנו מראש שני לילות כולל ארוחת בוקר והחלטנו שאחהצ הזה ננוח. עטר הלכה עם תבל לסיבוב בין המסעדות . . . אבל הן לא היו רעבות. חזרו ועטר יצאה שוב לסיבוב, הפעם עם ריף שהיתה רעבה. הן עצרו באחת מהמסעדות כדי לגלות שהפסטה לא טעימה לריף, (אחרי שהיא ניסתה שתי מנות פסטה שונות) ועטר שהזמינה אידלי קיבלה מנה טעימה אבל אפופה בניחוחות קוקוס. הפסטה נארזה חזרה לחדר להאכיל את הפיות שבנתיים נהיו קצת רעבים. אח״כ עטר יצה לעוד סיבוב, הפעם עם פלג, הם ישבו לאכול במסעדה מקסימה על הנהר, התפריט בדולרים אבל המחירים סבירים. בחזרה לחדר כולם התרסקו לשנת לילה עמוקה. ב9:00 בבוקר כבר ישבנו סביב שולחן האוכל לארוחת הבוקר שהכינו לנו בגסטהאוסים שההשוס היה ההיכרות עם ה״הופר״ שזה פנקייק מלוח עשוי מקמח אורז וקוקוס ומזכיר את הדוסה ההודית.
ב 10:00 רומש הנהג כבר אסף אותנו ויצאנו לכיוון דמבולה שם טיפסנו יותר מידי מדרגות לכיוון מקדשי המערות (ועשרות הקופים שגרים שם). המערות מלאות בבודהות מכל הסוגים והמינים , יושבים עומדים שוכבים, קטנים וגדולים. מגניב מאוד למי שעדיין לא חווה יותר מידי בודהות, כמונו.
משם המשכנו לבודהה הענקי מזהב.
נכנסנו גם למוזיאון הבודהה שהיה מיותר בהחלט וכשישבנו אחכ על הספסלים ברחבה מול הבודהה, אחד הקופים חטף לאשד מהיד את קופסאת המשקה שלקחנו מהטיסה ומאז כל קוף שהיא רואה היא מזכירה לנו ש״הקוף לקח לה את המיץ״.
משם נסענו לסדנת בישול סרי לנקי, סככת קש בין מטעים של בננות וקוקוסים. היופי בקורס בישול פרטי, רק אנחנו, זה שאפשר להתאים את מידת החריפות למה שאנחנו אוהבים, או יותר נכון למה שאוהבים הילדים וככה אחרי שהם קילפו, קצצו, עירבבו ותיבלו הם גם טעמו מהכל והחליטו מה טעים יותר ופחות ואכלו הרבה יותר משציפינו. השוס של הסדנה היה שלמדנו איך מכינים חלב קוקוס וקרם קוקוס ושאין לזה שום קשר למיץ של הקוקוס שנמצא בתוכו.
קצת באיחור יצאנו מסדנת הבישול לכיוון ספארי הפילים. רומש עזר לנו לתאם עם חברה שעושה ספארי בMinneriya Park. תמורת 100 דולר (שכוללים את עלות הכניסה) קיבלנו גיפ עם גג פתוח ונהג, שאליו הצטרף גם רומש. הדרך עוברת בין עצים וצמחים גבוהים שבינהם מסתתרים הפילים. היה כיף לראות את החיה האדירה הזו כל כך מקרוב למרות שהפילים בתת היבשת ההודית משמעותית יותר קטנים מהפילים שראינו באפריקה פעם פעם. לסיום הטיול טיפסנו למקום קצת יותר גבוה ממנו אפשר לראות פילים במרחק מכל עבר וגם שקיעה נהדרת. כמובן שהילדים נהנו לחלץ עצמות ולרוץ ולקפוץ בין הסלעים כאילו הם סגורים בג'יפ יום שלם, למרות שכל הטיול כולו היה פלוס מינוס שלוש שעות.
היינו כל כך מלאים מסדנת הבישול שוויתרנו על ארוחת הערב וחזרנו לחדרים, שם כל אחד נשנש מכל הבא ליד.
למחרת, אחרי ארוחת הבוקר, טיפסנו את PIDURANGALA לתצפית על סלע האריה.
יש בעצם שני מסלולים מקבילים, הראשון, סלע אריה שהוא יקר יותר ומסודר יותר וגם קשה יותר. הטיפוס הוא תלול במדרגות, על צלע ההר. וממש ממול יש את הטיפוס על סלע הפידורנגלה, שנחשב קל יותר, קצר יותר, זול יותר, בלי מדרגות מסודרות אלא מדרגות של הטבע. בחרנו בו. היה יום מעונן וסגרירי אבל עדיין היה טיפוס כיפי לילדים וגם למבוגרים. פלג רץ קדימה והגיע תוך רבע שעה לפסגה. כשהגענו אחריו לסוף המסלול הבנו שזה קצת היה חוסר אחריות לתת לו ללכת לבד כי הסוף מורכב ממעבר בין סלעים ענקיים שמחייב קפיצה וזחילה וטיפוס רציני וגם סיכוי להחלקה. עטר עם אשד על הגב נדחקה בקושי בין המעברים הצרים בסוף והצליחה לטפס (ולרדת) מהפסגה. הנוף מלמעלה מרשים מאוד. על אף הערפל ראינו את סלע האריה ואת העמק הירוק. רומש שלף מהתיק דגל של סרילנקה והצטלמנו כולנו למזכרת עם הדגל.
בירידה כבר התחיל לרדת גשם ואנחנו מיהרנו להכנס לוואן של רומש וככה המשכנו כולנו לקנדי.
התלבטנו האם לעצור לאכול בדרך לקנדי אבל בסוף רומש עצר לנו בצד הדרך וקנינו תירסים חמים לנשנוש והמשכנו בנסיעה לקנדי שם לא מצאנו ממש מסעדה ברחוב לטעמנו ובסוף הלכנו לקניון. בקומה החמישית יש מתחם אוכל מטורף. נכנסים עם כרטיס מגנטי שמקבלים בכניסה וניתן לבחור מנות בחמשת המסעדות במקום (איטלקי, תאילנדי, סיני, הודי וקינוחים) ולהעביר את הכרטיס.
כדי לצאת מהמתחם צריך להעביר את הכרטיס ולשלם את הסכום שנצבר. הילדים אכלו כרגיל פיצה ופסטה ואנחנו התנסנו בתאילנדי והודי בניחוח סרי לנקי. היה מצויין. אחכ המשכנו לשוטט בקניון וקנינו לילדים קצת השלמות של בגדים כי שנוכל להפרד מהבגדים המחוררים והמלוכלכים שלהם. משם לסופר לקנות מצרכים לארוחת בוקר ויאללה למקום הלינה. את הלילה העברנו ב The mango. מין בית גדול עם סלון משותף ומרפסת נחמדה לשבת בחוץ.
כשהגענו היתה הפסקת חשמל (ההפסקה היומית היזומה של הממשלה) ואת החדרים ראינו בחושך לאורו של נר. המקום הזכיר לנו טירת רפאים נטושה והיה נראה כאילו כל רגע כלי הפורצלן במטבח יפצחו בשירה וריקוד סטייל סצינה מתוך היפה והחיה. בעל המקום נתן לנו להשתמש במטבח ובמקרר, שלא היה הדבר הכי נקי ביקום אבל עשה את העבודה וככה הכנו לילדים ארוחת ערב ולמחרת גם ארוחת בוקר. לקראת שינה באופן מפתיע ואחרי שהאור חזר קצת לפני, שוב היתה הפסקת חשמל והילדים נכנסו למיטות בלי מקלחת, לשמחתם כמובן. אופיר, כצפוי, שלא מוותר על מקלחת גם בחושך או בקור חיכה שיחזור החשמל והתקלח.
בבוקר שלמחרת פתחנו את היום בסיור של שעתיים בגנים הבוטנים, שזה בערך האטרקציה הכי משמעותית שיש לקנדי להציע.
זה והמקדש שמאמינים ששן של בודהה שמורה בו. הגענו לאיזור של במבוקים והילדים שיחקו עם "קלפי" במבוק שמצאו על הרצפה. תוך כמה דקות הרגישו צריבה וגירוד שהלך והתפשט. אחרי בכי וגירודים ונסיון לשטוף את הגוף עם מים להרגעה, ראינו שיש גינת צמחי מרפא ושמנו את פעמינו לשם. מצאנו אלוורה משני סוגים ומרחנו אותה על הגירודים וזה בהחלט הרגיע והקל. עוד בגים הבוטנים אזור מרשים של גידול אגבה, הצמח שממנו מכינים טקילה.
הגנים הבוטנים יפים אבל ממש לא חובה, העברנו שם שעתיים נחמדות והמשכנו להלאה עם רומש לביקור בחנות משגעת של רהיטים וגילופי עץ. החנות בדיוק מהסוג שאופיר אוהב, רהיטים כבדים מעץ טבעי אבל אנחנו יודעים ומזכירים כל הזמן לילדים ולנו שלא קונים כלום.
יצאנו והמשכנו לנקודת התצפית על העיר, יפה וזהו.
רצינו לשבת במסעדה מול הנוף אבל המחירים היו תירותיים ומוגזמים מידי אז ביקשנו מרומש שיקח אותנו שוב לקניון למתחם האוכל ששוב היה מושלם. .
אחרי ארוחת הצהרים המאוחרת, ויתרנו על ביקור במקדש השן במחיר מופקע ורק הסתובבנו מסביב למקדש ובשעה 17:00 הלכנו לראות את מופע הפולקלור של ריקודים סרילנקים ומופע אש. אטרקציה סופר תיירותית שנראה שכל תייר שעובר בקנדי מתנקז אליה. הריקודים היו נחמדים אבל השוס היה מופע האש ובעיקר הקטע בסיום שבו שני נערים סרי לנקים הולכים על גחלים והשאיר את הילדים פעורי פה ומנסים להבין איך זה יכול להיות שלא קרה להם כלום בכפות הרגליים.
כשחזרנו הפעם לגסטהאוס זה היה כבר אחרי הפסקת החשמל. ישבנו בכיף בסלון, פלג שיחק במחשב והבנות התרוצצו בין החדרים השונים, הכנו להם משהו קטן לאכול והלכנו לישון.
למחרת יצאנו לכיוון נוארה אליה כשהמטרה הראשית לביקור בה היה לתפוס למחרת את הרכבת מנוארה אליה לאלה. לפני שיצאנו לכיוון, אופיר ורומש עצרו בתחנת הרכבת בקנדי לראות אם יש מצב למצוא כרטיסים לרכבת אבל אמרו להם שכל הכרטיסים השמורים כבר מוזמנים ופשוט להגיע לתחנה בבוקר. הדרך לנוארה אליה מרוצפת בשדות תה יפים אבל מזג האויר הסגרירי מעיב על הנוף ולא באמת מצליחים להתרשם מכל היופי והירוק.
ליד אחד המפלים המפורסמים, רומש עוצר לנו לארוחת צהרים, אכלנו צהרים לקול פכפוך המפלים אבל ויתרנו על כניסה למים כי היה די קריר.
אחכ עשינו עוד עצירה במפעל התה Damro, במפעל עשינו סיור קצר וחינמי, בסיור מסבירים בעיקר למה המפעל הזה הוא הכי גדול בסרי לנקה.
ככל הנראה כל מפעל שהיינו עוצרים בו היה מנכס לעצמו את התואר הזה. אחרי הסיור יש חנות ענקית שמטרתה שנרכוש תה במחיר מופרז ישר מהיצרן, ויתרנו על התענוג. הסיור במפעל כולל טעימות של שני סוגי תה מול הנוף. חיזקנו את הטעימות בעוגת תה ועוגת שוקולד שהיו מצויינות באופן מפתיע למרות מראה ה"חנק" שלהן.
קצת תמונות מול הנוף למזכרת וממשיכים בנסיעה לכיוון נוארה אליה. כשהגענו רומש עצר לנו לביקור בבית הדואר, שעה התארגנו, נעלנו נעלים, הערנו את אשד ואספנו את עצמנו כדי לרדת מהרכב ולגלות שמדובר בסניף דואר פעיל, חינני ושהביקור בו במתמצה ב2 דקות ומיותר לחלוטין. בהמשך ועל אף ההפצרות של רומש וויתרנו על טיול על שפת האגם (היה קר והיינו עייפים מהנסיעה). בדרך למלון רומש עצר לעטר במקום מומלץ למסז', האמת היה שוס. מסז' שמנים של שעה שבסיומו מכניסים אותך למין קופסאת עץ מלאת אדים, כשהראש נשאר בחוץ, למטה מדורה ומעליה מים, וזה כמו סאונה מגניבה ליחיד. בזמן הזה כל שאר החבורה הגיעה למלון Richmond inn שעליו המליץ רומש. חדר עץ מגניב עם מיטה זוגית להורים למטה ולמעלה גלריה לילדים עם שתי מזרונים זוגיים על הרצפה. העץ בשילוב הקור של נוארה אליה גורם להרגיש כמו בהרי האלפים. אחרי התאוששות במלון החלטנו להתפנק בארוחה יקרה במסעדת מגנוליה במלון grand hotel. לקחנו פלטת בשרים שהיתה במידת עשייה מושלמת והילדים אכלו שוב פסטה. היה מעולה.
את הבוקר למחרת פותחים ביקיצה טבעית. שוב נותנים לנו להשתמש במטבח, הפעם מדובר במטבח מקצועי כמו מלון אבל אנחנו דבקים בארוחה הישראלית הפשוטה שלנו, ביצים, סלט וטוסטים. הרכבת לאלה אמורה לצאת בשעה 12:45 וב11:30 אנחנו נפרדים מהמלון המקסים ונוסעים לכיוון תחנת הרכבת לתפוס את הרכבת המפורסמת לאלה. לא היו כרטיסים למחלקה ראשונה או שניה אז קנינו כרטיסים למחלקה שלישית. היתרון בנהג צמוד הוא שכל הציוד ממשיך איתו ואנחנו עולים לרכבת עם תרמיל קטן עם מים ונשנושים. הרכבת מאחרת איחור אופנתי ואנחנו וכל שאר תיירי נוארה אליה מחכים בסבלנות על הרציף. אחרי שעה מהזמן המתוכנן היא מגיעה. רומש מפציר בנו להדחק ולעלות מהר כדי שאולי נתפוס מקום. אין שום סיכוי, הרכבת מפוצצת ואין כיסא פנוי.
עטר עם אשד על המנשא והילדים צפופים כמו סרדינים. אחרי חצי שעה עטר מבקשת מאופיר להתקשר לרומש לראות אם הוא יכול לאסוף אותנו באיזה תחנה בדרך אבל הקליטה על הפנים וכשאופיר תופס אותו הוא אומר שהדרך של הרכבת ושל הרכב שונות ולא נפגשות. סבא חביב מציע לריף לשבת עליו והיא מתרצה לכמה דקות.
אחכ היא חוזרת לאמא ואבא ואופיר מעלה אותה לשבת על משענת הגב של אחד הספלים. אחרי שעה הרכבת קצת מתאווררת. סרילנקים חביבים מציעים לנו מקומות ישיבה לידם ואנחנו מתפזרים בין הספסלים השונים. רק בחצי שעה האחרונה הצלחנו לשבת יחד ולצלם קצת תמונות נוף ורכבת קלאסיות.
שזה כמובן מה שבסוף יכנס לאלבום הזכרונות.
תכלס- חוויה מיותרת לחלוטין. כשעומדים צפופים גם ככה לא רואים את הנוף שהוא כל הקטע של הנסיעה. ממליצים בחום להזמין כרטיסי רכבת עם מקומות שמורים מספיק זמן מראש או פשוט לוותר.
רומש אוסף אותנו בתחנת הרכבת באלה ומקפיץ אותנו למסעדת צ'יל קפה. אלה נעימה ומלאת תיירים ואווירה כיפית.
אנחנו אוכלים ארוחת טובה וממשיכים לכיוון גסטהאוס פונציאלי שדיברנו איתו בטלפון Freedom guest inn. הגסטהאוס חמוד מאוד. אבל שני החדרים הזוגיים שעליהם דיברנו נמצאים בשתי קומות שונות וזה ממש לא אפשרי מבחינתינו בהתחשב שב 50% מהלילות ריף או תבל מוצאות את הדרך לחדר שלנו באמצע הלילה. אחרי מיקוח עיקש ואחרי שכמעט הלכנו מהמקום הוא הסכים לתת לנו חדר משפחתי של שתי מיטות זוגיות ועוד חדר לזוג שנמצאים באותה קומה במחיר קצת יותר גבוה ממה שתכננו. סגרנו במקום לשני לילות.
בבוקר למחרת יצאנו לכיוון ליטל אדמס פיק.
טיפוס קליל לצפות בנוף משגע אבל ריף במצב רוח בכייני ולא ממש משתפת פעולה עם ההליכה. אחרי טיפוס שאמור היה לקחת רבע שעה ולקח כמעט שעה הגענו לתחנת האמצע שם נרשמים לזיפליין ולקיר טיפוס. ריף רוצה זיפלין אבל היא קלה מידי ולמרות שהבכי ממשיך, אנחנו מצליחים לפתות אותה שאם היא תטפס עד ראש הגבעה לבד היא תוכל לעשות קיר טיפוס והיא מתרצה ומדלגת בחדווה את שאר המסלול במהירות שיא. בירידה מהפיק תבל וריף האלופות נהנות מקיר טיפוס ועטר ופלג עושים את הירידה באומגה ומחכים לשאר החבורה שאמורה לרדת רגלית ומתעכבת ומתעכבת.
איכשהו העברנו במקום כמעט שלוש שעות וכשסיימנו ירדנו חזרה לאלה לאכול שוב בצ׳יל קפה. אחרי הארוחה רומש מקפיץ אותנו לאזור גשר תשע הקשתות.
אנחנו ממשיכים את הדרך עם נהג טוקטוק כדי לחסוך קצת טיפוסים וירידות. המטרה היא להגיע בזמן כדי לראות את הרכבת שנסענו בה יום לפני מגיעה לגשר הפוטוגני. הגענו לפני הזמן ואנחנו מעבירים את הזמן בטיול הלוך ושוב על המסילה. בסוף הרכבת מגיעה ואנחנו מצלמים ומצטלמים ועושים דרכנו חזרה לגסטהאוס. בערב הלכנו לאכול ב one love cafe. מקום מגניב עם פינות ישיבה מיוחדות כמו נדנדות, פופים ופינות רביצה. אשד שהיתה קצת מסטולית נופלת שוב ושוב ממיטת הנדנדה אבל ממשיכה להתעקש לטפס עליה.
בבוקר אנחנו נפרדים מאלה ומההרים של סרי לנקה, עושים עצירה לתמונות במפלים באזור אלה. ונוסעים לכיוון ווליגמה שנמצאת בחופים הדרומיים.
מקום הלינה איתו דיברנו בוויליגמה היה נשמע ממש מגניב, כשאנחנו מגיעים אנחנו רואים רחבת דשא גדולה ומסביבה חדרים. אופיר מבקש לראות את החדרים וקולט שבכלל אין מזגן, למרות שבבוקינג כתוב שכן! איזה בעסה. אנחנו נפרדים מהמקום ומנסים להבין לאן להמשיך. רומש ממליץ לנו על מלון שנקרא Jaga Bay באזור קצת מרוחק מהמרכז, קרוב למריסיה ואנחנו זורמים. משא ומתן קשוח של רומש ואופיר ואנחנו מקבלים שני חדרים (טריפל ודאבל) עם דלת מקשרת ב 50 דולר ללילה. אומנם בקצה התקציב שלנו אבל כולל ארוחת בוקר בופה, בריכה וחוף ים. סוגרים בנתים רק לשני לילות ומקווים שנמצא משהו יותר קרוב למרכז.
אחרי התאוששות בחדר אנחנו יוצאים לצעדה על החוף לכיוון מרכז ווליגמה.
אחרי עוד כמה מטרים שוב ישראלים, שמדברים על "ההופעה". עטר מתעניינת במה מדובר ומגלה שיש הערב הופעה של משינה בחוף. מסתבר שגולדסטאר עושה אירוע ל200 מסעדנים בסרי לנקה והביאה את יובל בנאי ושלומי ברכה להופיע. אנחנו מתקדמים עוד שני צעדים ורואים אותם על הבמה עושים כיוון כלים. אז החלטנו להשאר ולחכות. אופיר הולך עם הילדים לאכול גלידה ושם הוא פוגש במשפחת רשל, איתם עטר התכתבה בפייסבוק, והם מצטרפים אלינו לרביצה על הפופים והמתנה להופעה. פתאום מתחילים טפטופים ומפנים אותנו מהפופים שלא ירטבו, אנחנו מתקדמים לכיוון הבמה עוד קצת ומתחבאים מהגשם. אחרי כצי שעה מפנים אותנו גם משם ואנחנו עוברים לשבת בגלידה. בסוף משינה עולים על הבמה. השירים מחזירים אותנו עשרים שנה אחרונה. אנחנו עם ענת ואריה רוקדים ושרים בקולי קולות מקפצים ונהנים והילדים בוהים בנו ותוהים מה נסגר? בנתיים הם גם רצים על החוף, חופרים בחול, משחקים ונהנים מהחופש שזכו לו כשאנחנו עסוקים בלהנות. היתה חוויה סוריאליסטית ומעולה!
בסיום אנחנו נפרדים מהרשלים וקובעים שנפגש מחר.
בוויליגמה אנחנו מבלים שישה לילות, מחליטים להשאר במלון הכיפי והמפנק שלנו למרות המרחק מהמרכז.
אנחנו מעבירים את הימים עם הרשלים, שהיה לנו ולילדים חיבור מעולה איתם. פלג עם עומר ואוהד, ריף עם שי ותבל מג'נגלת בין הבנים לבנות. יש לנו ולאריה וענת אפשרות סוף סוף לשיחות של מבוגרים וזה כיף אמיתי. אפילו אשד נהנתה בכל תשומת הלב שהרעיפו עליה עומר, אוהד ושי. הימים והלילות מלאים במשחקי קטאן אינסופיים, הילדים עשו שיעורי גלישה בבקרים ב beach break surf school.
אכלנו בעיקר במסעדה מקומית אחת Miru restaurant מסעדה ביתית קטנטונת שמגישה אוכל מקומי מצויין ומותאם ילדים במחירים מעולים שהבעלים שלה, קארו, הוא איש מיוחד שיודע מלא שפות ועוזר בכל דבר שצריך. יום אחד לקחנו אוטובוס מקומי לגאלה ונסענו לבקר בה.
אזור המבצר משופץ ומקסים וממש שווה ביקור. הנסיעה היתה חוויתית וחסכה לנו כמו דולרים במקום לנסוע במונית או בטוקטוק.
אחרי שישה לילות הרשלים מתוכננים להמשיך להיריקיטיה והחלטנו להצטרף אליהם. שכרנו יחד מיניבוס גדול ונסענו להעביר שם את הימים האחרונים שלנו בסרי לנקה.
אנחנו מנסים כמה מקומות לינה שקראנו עליהם או דיברנו איתם והכל מלא או יקר או לא לטעמינו. בסוף אופיר מוצא הומסטיי קטנטן שם הציעו לנו דירונת של סלון ושני חדרי שינה (אחד ממוזג עם שתי מיטות זוגיות ואחד לא ממוזג עם מיטה וחצי) ועם מים חמים. אמנם אין מטבח אבל המחיר היה האטרקטיבי 10,000 רופי ללילה כולל ארוחת בוקר והחלטנו ללכת על זה. המקום נקרא 50* stay homestay. הדירה אומנם לא מאווררת ומוארת ולא 100 אחוז נקיה, הזכירה לנו דירת סבתות של שנות ה 80 אבל ידענו שזה רק לארבעה לילות והחלטנו ללכת על זה.
החוף בהיריקיטיה פיצי לעומת וויליגמה. מפרץ די סגור, הכל במרחק הליכה,
רצועת החוץ צרה מאוד וגם הגלים לגלישה פחות אטרקטיביים. נראה שמבחר המסעדות יותר מצומצם מוליגמה אבל האווירה יותר משפחתית ורגועה. העברנו את זמננו עם הרשלים בים ובבריכה של מסעדות על החוף
או אצלם בדירה ששכרו ובערב האחרון נסענו לכפר הקרוב דיקוואלה לאכול ארוחת ערב במסעדה איטלקית שנקראת Smeralda Italian restaurant. אכלנו שם פלטה מטורפת של פירות ים ודגים שהיתה נפלאה.
ביום האחרון, הלכנו למסעדה קצת מרוחקת שיש בה בריכה ורבצנו שם איזה ארבע שעות,
ביקשנו בהום סטיי לחזור להתקלח לפני הטיסה והם הסכימו, השארנו את התיקים ארוזים בסלון בסביבות 16:30 נפרדנו מהחברים, וחזרנו להתארגן ועלינו למונית לכיוון שדה התעופה בקולומבו לטיסה שלנו לתאילנד ב 01:00 בלילה.
אז לסיכום- סרי לנקה מקסימה. השילוב בין טבע, הרים, מסלולי הליכה וחופים הוא פשוט מושלם. בדיעבד היינו קונים כרטיס לכיוון אחד, מוותרים על הנהג הצמוד ומתקדמים הרבה יותר לאט. לדוגמא זה היה ממש קשוח ביום שנחתנו לנסוע ישר לסיגריה ויום למחרת ישר להתחיל לטייל בלי שום מנוחה או התאקלמות. בנוסף היינו מוסיפים עוד יומיים שלושה לאלה, הטבע שם כל כך נגיש ונעים גם סתם להסתובב ולרבוץ. היה לנו כיף להכיר חברים חדשים ולבלות איתם ימים שלמים. אשד המשיכה לשאול עוד כמה ימים אחרי - "איפה עומר?" נראה שהיא ממש מתגעגעת.
תגובות
הוסף רשומת תגובה