המלדיבים בזול או -הכל יחסי 😉 The Maldives cheaply or - everything is relative





מעולם לא חשבנו שנגיע למלדיבים, זה היה נראה יעד יקר, רחוק ומפונפן ותמיד שחשבנו על העלות של טיסה וריזורט העדפנו להשקיע את הכסף ביעד אחר אבל פתאום זה הפך ליותר מוחשי…
אז למלדיבים החלטנו לנסוע בסוג של החלטה ספונטנית, שמענו דיבורים על אנשים שיוצאים מגואה לעשות ויזה ראן במלדיבים ואמרנו לעצמנו למה שלא נלך על זה גם, כתחנה בדרך לסרי לנקה
המלדיבים מורכבים ממאות איים, חלקם מיושבים (ונקראים האיים המקומיים), חלקם ריזורטים וחלקם איים ריקים. האיים המקומיים במלדיבים (בניגוד לריזורטים היקרים והמפורסמים) נפתחו רק בשנים האחרונות לתיירות.

המלדיבים היא מדינה מוסלמית, בכל אי תמצאו מסגד, נשים מכוסות מכף רגל עד ראש ובית ספר מוסלמי בחסות הסעודים. לכן באיים המקומיים לא ניתן לרחוץ בבגד ים בכל חוף והגדירו חוף אחד בדרך כלל בכל אי שמותר לרחצה בבגד ים והוא נקרא ביקיני ביץ׳. בהתאמה, לא תמצאו באיים המקומים אלכוהול או חזיר. סמוך לאיים סופר תיירותיים, למשל מאאפושי בו ביקרנו, יש ספינת אלכוהול ששטה לה במרחק מה מהחוף ואפשר לקחת לשם סירת מירוץ  ולשתות. לא ניסינו…

נסענו מהאמפי לעיר הקרובה יחסית, הובלי, במונית. בעליה לטיסה בהובלי מסרנו את המזוודות, אותן פגשנו רק במלדיבים ביום למחרת, נחתנו לעצירת ביניים של לילה בבנגלור, לקחנו מונית למלון ליד השדה שהזמנו מבעוד מועד והיה כבר כל כך מאוחר שהזמנו משלוח של פיצה והתקפלנו לישון. בבוקר שוב לקחנו מונית לשדה והנה אנחנו על הטיסה למלדיבים.
הנוף מלמעלה מרהיב, המים התכולים, החול הלבן ומלא איים קטנים וגדולים.
היציאה מהשדה במאלה היתה מהירה,  תוך חצי שעה כבר היינו בחוץ. השדה ממש גובל ברציף מעבורות שזה מפתיע אבל אנחנו באי, אז למה בדיוק ציפינו… אנחנו במוד חסכני ולכן החלטנו להסתמך על המעבורות הציבוריות ונשארנו לישון לילה בהולומאלה. השארנו תיק אחד גדול עם בגדי חורף, חוברות לימוד וכל מיני קשקושים מיותרים בשמירת חפצים בשדה, נאסוף אותו בדרך למדינה הבא... 

אחרי שאכלנו צהרים בפיצה קומפני ובבורגר קינג שבשדה:
 לקחנו מהשדה מונית לדירת איר בי אנד בי שישנו בה והלכנו קצת לשוטט בעיר, בחוף
 ולקנות מצרכים לארוחת ערב ובוקר בדירה. הדירה היתה חמודה. חדר שינה אחד שבו יש מיטה על קומה ומיטה נפתחת ובסלון יש ספה שנפתחת למיטה זוגית. המינוס העיקרי שהמזגן בסלון לא עבד והיה חם! בישלנו פסטה לארוחת ערב וניסינו ללכת לישון מוקדם. למחרת בשעה 10:00 עלינו על המעבורת הציבורית לפולהידו. פולהידו הוא אי קטן מאוד ושקט שנמצא באטול שנקרא Vaavu. המעבורת אליו לוקחת 3.5 שעות בערך ועולה 53 רופיה שזה בערך 3.5 דולר לאדם. התחנה הראשונה של המעברות היא באי מאפושי (שעה וארבעים) ואחכ עוד שעה וארבעים בערך לפולהידו. השייט היה לא קל, חם מאוד בסירה ויש גלים מטורפים, במיוחד במעבר בין אטולים, כלומר אחרי התחנה במאפושי השייט הפך להיות סוער וסבלנו מאוד וריף אפילו הקיאה. מה שטוב, שאחר כך היא הרגישה ממש בסדר… 

הגענו לפולידהו ועל המזח חיכה לנו העובד של הגסטהאוס שלנו לימים הקרובים, Alkina Lodge. העמסנו את התיקים על האופנוע עגלה שלו וצעדנו לגסטהאוס. זהו גסטהאוס קטנטן של 4 חדרים, כולם בקומת קרקע מה שהיה מושלם בשבילנו, רחבת הכניסה מלאת חול כמו שהילדים אוהבים. 
יצאנו להסתובב קצת באי, להבין איפה הביקיני ביץ׳ (מסתבר שיש שניים כרגע כי החליטו להעביר אותו צד) , לצלם קצת תמונות ולמצוא מה אוכלים ואיפה. 

הדבר הכי בולט בפולידהו זה הגודל שלו, אם עומדים ב״רחוב״ הראשי, בהצטלבות אם אחד הרחובות האחרים, רואים את הים מכל הכיוונים. בחמש דקות אפשר לחצות את האי ברגל מצפון לדרום או ממזרח למערב. עוד בולטת העובדה שאין כבישים או שבילים אלא הכל חול והילדים מסרבים לנעול נעלים או כפכפים או סנדלים ופשוט מסתובבים פה יחפים כל הימים. 
אז אחרי ההתרשמות מצבע הים המדהים ומהפשטות של המכולות, קנינו במחיר מופקע סט כלים לים
ועצרנו להתנדנד קצת על הערסלים המלדיבים הלא נוחים בעליל מתחת לעצים.

אחר הצהרים עטר לא מרגישה משהו בכלל, הראש מתנדנד מהסירה והבחילה לא עוברת, ואופיר לוקח את הילדודס לשחות בים ולשחק בחול. 


אחרי הים מתארגנים והולכים לאכול משהו באחת המסעדות הפשוטות ממש שנמצאות באי. עטר עדיין מרגישה נורא, ההפלגה לא עשתה לה טוב בכלל והיא לא מצליחה לאכול ופורשת שוב לחדר. אופיר והילדים ממשיכים למזח שם הם חוזים בתופעה מדליקה, כל לילה מתרכזים באזור המזח המואר כרישים ודגי סטינג ריי. הם שוחים קרוב קרוב לחוף וזה פשוט מטורף. 

בבוקר למחרת עטר מרגישה קצת יותר טוב, הראש מתחיל להתאזן. ארוחת הבוקר בגסטהאוס אמנם מלדיבית בסיסית אבל אנחנו מגלים כמה מנות שאנחנו אוהבים כשהמובילה היא סלט מטונה משומרת עם שבבים של קוקוס טרי מגורד הנקראת mas huni. מעדן!

מסתבר שבשעות היום מגיעות לאי קבוצות של מטיילים שבאים להאכיל את הסטינג ריי, הם זורקים להם חלקי דגים ומצטלמים איתם. אופיר וריף נכנסים גם הם למים במטרה להרוויח כמה תמונות ואפילו מקבלים מהמדריך ראש של דג לזרוק כדי למשוך את היצורים המרשימים. 

את הזמן עד אחר הצהרים אנחנו מעבירים במשחק בחול בגסטהאוס וסתם רביצה. בצהרים שוב סיבוב בים וטבילה וחלףלו עוד יום. 
בבוקר למחרת אנחנו מבינים שעוד יומיים יש לתבל יומולדת ואנחנו טורחים ומכינים פנייאטה מחומרים שהבאנו מהודו להרים קצת את האירוע. 
אחר כך אנחנו יוצאים לסיבוב שנירקול בים. קיבלנו מהגסטהאוס כמה סטים של שנורקלים (ואחד רכשנו) ויצאנו לשובר הגלים לראות מה קורה. למרות שהמים נראים שקטים ורגועים הזרמים ממש חזקים וסוחפים ואנחנו מבינים שזה ממש חוסר אחריות. 
אחרי ארוחת ערב באותה מסעדה מאתמול אנחנו פתאום שומעים מוסיקה חזקה מתנגנת והולכים בעקבות הצלילים. מסתבר שבאחד המלונות היקרים באי יש הופעה של להקה מקומית אז אנחנו נשארים קצת לשמוע, לצפות ולרקוד. 

בבוקר אנחנו מחליטים לקחת סירת מנוע פרטית במחיר מופקע שתביא אותנו לאי מחול שאין עליו כלום. האיים האלו נקראים sand bank ועד שאנחנו מחליטים, מתארגנים על סירה דרך הגסטהאוס ויוצאים לדרך כבר שעת צהרים. מדובר בסירת מירוץ קטנטנה ולא מוצלת שנראת לא בטיחותית בעליל. אנחנו שואלים לגבי חגורות הצלה ואין כאלה בנמצא, אחרי קצת פרצופים והשתהות הם מארגנים חגורות הצלה במידות מבוגרים מחנות סמוכה ואנחנו מחליטים לצאת לדרך. כשאנחנו מגיעים לאי החול בדיוק מתקפלות משם שתי קבוצות ואנחנו נשארים על החוף לגמרי לבד! איזה חוויה מיוחדת ומשוגעת. קצת שוחים, קצת מנשנשנים עוגיות שהבאנו ואבטיח, קצת משנרקלים והרבה מצטלמים. אחרי שעה וקצת עולים על הסירונת וחוזרים חזרה. הים בדרך חזור סוער מאוד והשייט על גבי הגלים קופצני ומפחיד אבל אנחנו עוברים אותו בגבורה ומגיעים לחוף מבטחים. 





הערב זה ערב פתיחת שבוע-ההולדת של תבל שחוגגת 9. הזמנו מראש מקומות למסעדה באחד מבתי המלון. בקטע משעשע היה צריך לבחור מראש את המנות שנרצה לאכול. בוא נאמר שזה לא היה קשה במיוחד כשאצלנו פסטה ופיצה זה המזון העיקרי שהילדים אוכלים כבר יותר מחצי שנה. השארנו למארחת במלון גם קישוטים והם הכינו לכבוד תבל שולחן נהדר מקושט ומזמין. תבל היתה בעננים. 

בבוקר יום ההולדת אחרי ארוחת הבוקר חגגנו שוב עם הפניאטה שהכנו. הזמנו גם את סילביה, אורחת מאיטליה שנמצאת בגסטהאוס שלנו להצטרף לחגיגה וגם את מוסא, העובד במקום. היום יום שבת וביקשנו לארוחת בוקר ביצה ותפוחי אדמה כמו שאנחנו אוהבים לאכול כל שבת, היה בוקר מושלם בפשטותו ובמשפחתיותו.


היום אנחנו עוזבים את פולידהו וממשיכים ליעד הבא שלנו במלדיבים - מאפושי. 

לקחנו שוב את המעבורת הממשלתית. והפעם ירדנו אחרי שעה וארבעים במאאפושי. התלבטנו אם לקחת ספיד באוט אבל המחיר המטורף של מאתיים דולר (שזה אותו מחיר מהשדה ורק חצי מהדרך) שבר אותנו ואמרנו שנתמודד שוב עם המעבורת. הפעם השייט היה יותר סביר. למרות ששוב נרשמה הקאה- הפעם פלג.

מאפושי הוא אי תיירותי והומה. 

מין שילוב של איילת למתחילים ואי יווני של צעירים. המון מסעדות, בתי קפה, ארוחות בופה של מלונות. לינה מכל הסוגים, מלונות מפוארים, פשוטים וגם גסטהאוסים. מלא ספורט ימי, סיורים, צלילות.
במאאפושי הזמנו מקומות בגסטהאוס Nala Island Village וגם הפעם הצוות חיכה לנו במזח. המקום הוא בעצם מבנה של שתי קומות עם שמונה חדרים שנראה ששופץ לאחרונה. ישנו בחדר משפחתי עם מיטה זוגית ושתי מיטות יחיד. החלטנו שכל הילדים ישנו במיטה הזוגית והמבוגרים ישנו במיטות היחיד… החדר עצמו נקי, נעים, מקלחת טובה ובסה״כ תמורה סבירה למחיר ומיקום טוב.

התמקמנו ויצאנו לחפש איפה לאכול. מאפושי בניגוד  לפולידהו מלאה במסעדות ובופה של מלונות ומכולות עם קצת יותר מבחר. מצאנו מסעדנות חמודה ואכלנו בכיף. אחכ לכבוד שבוע ההולדת של תבל התחלנו לתכנן את האטרקציות לימים הקרובים. בערב היא שידלה אותנו לאכול בבופה של אחד מבתי המלון באי, היה די סתמי ויקר אבל היא היתה מבסוטית וזה מה שחשוב!
למחרת אחרי ארוחת הבוקר הגענו לאחד ממועדוני הצלילה המומלצים Eco Dive. המדריך מצא חן בעיניי אופיר יום קודם וסגרנו איתו צלילת הכירות לפלג ותבל וצלילת ריענון לעטר. היה סופר כיף. מדדנו חליפות וציוד ועלינו על סירה לכיוון הריף, שם בעומק לא רציני של 5 מטרים, יש ראות מצויינת וריף פעיל שאפשר לראות שם את הצבעוניות שמתחת למים. גם פלג וגם תבל היו נהדרים, הקשיבו בעניין במהלך ההסברים והתגברו על הפחד די מהר ונהנו להיות מתחת למים. הם גם דיגמנו בהנאה לסרטוני הוידאו והתמונות שצילם המדריך. 

בבוקר למחרת שטנו לאי הסמוך Gulhi, בעצם תפסנו טרמפ עם סירה מהירה שיוצאת ב 10:00 לכיוון מאלה. כשעלינו הוא שאל אם אנחנו גם רוצים לחזור. שילמנו מראש ואספו אותנו חזרה עם סירה שהגיע ממאלה בסביבות 14:45. גולי הוא אי קטנטן ממש, והוא בשוונג של בנית מלונות ולכן קצת מרגיש כמו אתר בניה. אבל בגולי גם יש את הביקיני ביץ היפה ביותר שיצא לנו לראות (גם בהשוואה לפולהידו). שובר הגלים נמצא רחוק מאוד מהחוף מה שיוצר מין לגונה רדודה בצבע משגע עם מים צלולים ורגועים. באמצע הלגונה הזו יש נדנדה פוטוגנית ונהננו להצטלם ולהשתכשך וגם עשינו סיבוב בטיוב כזה שנגרר על ידי אופנוע ים במהירות גבוהה. כשנהג האופנוע שמע שיש לתבל שבועלדת והוא לקח אותה ואחכ גם את ריף, לסיבוב על האופנוע ים. 
המים כל כך צלולים שנשרפים ברמה פסיכית. יום למחרת ממש אי אפשר לגעת בעטר ובתבל שניצלו טוב טוב בשמש. עטר אפילו נשרפה בשפתיים… סיוט. 
אטרקצית שבוע ההולדת של יום למחרת היתה שייט בקיאק שקוף אליה יצאו אופיר ותבל עוד לפני ארוחת הבוקר. 

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לחפש מי יסכים לתת לפלג ותבל לעשות פארא-סיילינג שזה בעצם לרחף עם מצנח שקשור לסירה. עטר מצטרפת ללוות את הילדים ואופיר משכנע את בעל הסירה לקחת גם את ריף שתעודד מלמטה.פלג ותבל מרחפים באויר, בהתחלה הם קצת מבועתים אבל כשהם יורדים הם ממש מרחפים לעוד הרבה זמן. 
אחרי הפארא-סיילינג אנחנו שמים פעמינו לביקיני ביץ של מאפושי. עברו כבר כמה ימים ומרוב שהיינו עסוקים עדיין לא הגענו אליו. בחוף אנחנו קובעים לפגוש את משפחת שמעון שפגשנו פעם או פעמיים כבר בגואה. איציק ואיריס והילדים אורי, אלונה ואייל. הילדים רצים יחד למים. המים מלאים בקורלים וזה קצת מבאס כי זה חותך את הרגלים, מצד שני זה גם מביא דגים בכל מיני צבעים ואפשר לשנרקל ממש קרוב לחוף. איציק קונה לילדים שנורקל והם מעבירים אותו בינהם בתורות ומבסוטים. אחכ אנחנו ממשיכים לכיוון גן השעשועים היחיד באי, הגדולים יושבים ומקשקשים והילדים משחקים במתקנים. פלג ואורי משחקים שחמט על הדשא והכל כל כך כיף וזורם. אנחנו נפרדים כל משפחה לדרכה כדי לאכול ארוחת ערב והילדים הגדולים שלנו ושלהם קובעים דייט לקינוח באחת המסעדות לשתות מילקשייק ולאכול ופל בלגי ואנחנו נותנים להם לצאת בלעדינו- אורי, פלג, אלונה ותבל. בנתיים אורי מגיע לחדר בגסטהאוס שלנו לשחק עם ריף. איזה כיף לפגוש חברים במקום הכי מרוחק שיש. 


זה הערב האחרון שלנו באי, ולמחרת בבוקר אנחנו נפרדים ממשפחת שמעון ומאפושי ועולים על סירת מרוץ מהירה לכיוון הולומאלה. 
אחרי שתי חוויות המעבורת ואחרי ההתנסות בסירה המהירה בשייט לגולי החלטנו שעדיף חצי שעה יקרה על כמעט שעתיים זולות ומפרכות. 

בהולומאלה אנחנו מבלים עוד לילה כי הטיסה שלנו לסרי לנקה יוצאת רק ב 8:35 בבוקר ביום למחרת. הדירה שישנו בה לא היתה פנויה ולא הצלחנו למצוא שום מלון בתקציב שלנו. בסוף הזמנו דרך בוקינג שני חדרים זוגיים במלון Huvan Beach hotel תמורת 180 דולר ללילה. 
המלון במיקום מושלם, על הטיילת של הולומאלה, כשבחוץ ממש מעבר לכביש - הים, עם החוף המקומי (לא ביקיני אבל שוחים עם מכנסיים וחולצה), באמצע הים יש בריכה מגניבה, לא עשינו שום דבר מזה אבל בפעם הבאה. 
 כן נהנו מבית קפה שנמצא בכניסה למלון עם אוכל מעולה וקפה טוב. 
בערב, לפרידה מהמלדיבים אכלנו במסעדת סטיקים שנקראת steak and coffee bar, היה וואו!! טעים ברמות אחרות מכל מה שאכלנו במלדיבים וגם יקר בהתאם אבל היה סיום מושלם ליעד מושלם.

אז האם העלות היתה שווה את ההרפתקאה או לא? הדעות ביננו חלוקות: עטר חושבת שזה אחד המקומות היפים בעולם. שכמות הפעמים שאמרנו וואו (גם הילדים) היתה גבוהה.


והמחיר לדעתה הצדיק את הסטיה מהמסלול המתוכנן. אופיר לעומת זאת טוען שאם כבר להשקיע את הכסף שווה להגיע כזוג ולא כמשפחה. 
הילדים- לא מרגישים שהם ״זכו״ באופן מיוחד בכך שהם הגיעו למלדיבים. מבחינתם גואה עשתה את אותה עבודה בדיוק וברבע  מחיר

תגובות

OurTravelingKids in social