נסיעת לילה באוטובוס סליפר היתה חוויה שהילדים חיכו לה מאז שנחתנו בהודו. איכשהו התחמקנו ממנה עד עכשיו אבל ההגעה להאמפי בנסיעת לילה מתאפשרת רק באוטובוס. כי הרכבת נוסעת ביום ומונית בלילה נשמעה לנו לא לעניין. סגרנו כרטיסים דרך סוכנות סאן אנד מון לימים הראשונים של 2023 שהיו עמוסים והמחירים היו בהתאם. האוטובוס שהגיע לתחנת האוטובוסים של צ׳אודי באיחור הודי סביר של שעה היה הרבה יותר מפנק ממה שזכרנו או דמיינו. מצעים, כריות ושמיכות, וילון לפרטיות ובעיקר תיירים. הזמנו שתי מיטות ״זוגיות״ ומיטת יחיד. במיטה הזוגית התחתונה אופיר ותבל. עטר, ריף ואשד במיטה הזוגית העליונה, מולם פלג במיטת היחיד העליונה. כולם בשורה הראשונה מה שהיה קצת מעיק בגלל צעקות הנהג והעוזרים שלו והאור בקבינה שנדלק ונכבה תדיר. הילדים כצפוי הצליחו לישון נהדר ובסביבות שש בבוקר הגענו להאמפי בזאר ולמרות המרחק הקצר, תפסנו נהג ריקשה שלקח אותנו לגסטהאוס שאליו הזמנו מקומות. עכשיו נשאר להמתין רק עד 11 בבוקר כדי שנוכל להכנס לחדר 🤦♀️.
ישבנו קצת בכניסה לגסטהאוס, נעים בין שינה לעירות, מעבירים את הזמן בגלישה בסלולרי ובשלב מסויים גררנו את עצמנו לאחת המסעדות שנפתחה לארוחת בוקר, הזמנו לנו משהו לאכול וחיכינו שהזמן יעבור. אחרי שהזמן עובר ואנחנו מקבלים את הדירה שלנו בגסטהאוס Tample view אנחנו יוצאים לשוטט קצת בין הסימטאות ומחוץ למקדש, יורדים לכיוון הנהר ונפעמים מהנוף המטורף.
צמוד לגסטהאוס יש מסעדה בבעלות אותה משפחה שפתוחה רק בשעות הבוקר ומגישה צ׳אי חביתה ודוסה. אחחחח כמה אנחנו אוהבים דוסה, בלי כלום או עם מחית תפוחי האדמה החריפה שנקראת מסאלה. וגם עם גבינה צהובה. תענוג לחיך. אחת הדוסות הטובות שטעמנו ואנחנו מאמצים אותה כארוחת הבוקר הקבועה שלנו בהאמפי. בבוקר למחרת אחרי התנפלות על כמה דוסות מפנקות אנחנו חוצים את הנהר בסירה ופוגשים את יענקל’ה, נהג הריקשה החביב על הישראלים שצד אותנו אחרי הטיפוס מגדת הנהר לכיוון תחנת הריקשות. אנחנו מסכמים איתו על מחיר לחצי יום טיול ויוצאים לכיוון מקדש הקופים. אנחנו מצטיידים בבוטנים והטיפוס למקדש עובר בסבבה יחסית. בנוהל- אשד על הגב של עטר, ריף על הגב של אופיר לפי הצורך והקופים משעשעים אותנו. מגיעים למעלה לנוף המטורף של הנהר והבולדרים המדהימים של האמפי שנוצרו בתהליך של שחיקה לפני מליוני שנים. חוזרים חזרה מטה והקופים נהיים קצת יותר חוצפנים ותוקפניים אופיר ופלג רצים קדימה והבנות קצת מתעכבות מאחור באינטראקציה עם הקופים. משם יענקל’ה לוקח אותנו לדודו פלאפל, לאכול קצת פתיתים ופלאפל ושניצל. אופיר דווקא מתעקש על טאלי. אנחנו ממשיכים משם לעבר המפלים לרחוץ קצת למרות שהמים די סוערים וגם די קפואים. יענקל’ה לא נותן לנו יותר מידי זמן להתברבר כי צריך למהר ולחזור למעגן הסירות כדי לא לפספס את הסירה האחרונה להאמפי בזאר. ושוב אנחנו בנהר המטורף הזה, עם הנוף מרחיב הלב הזה. כמה יפה פה בהאמפי. כשאנחנו צועדים לכיוון הגסטהאוס אנחנו פוגשים גם פה במשפחת קופים שמחפשת שנאכיל אותם. את הערב אנחנו מעבירים במסעדה בינונית באזור העתיק במשחקי קליפים וברביצה. אנחנו גם מתאמים עם סאני להצטרף מחר לטיפוס על בולדרים ומודדים לפלג, תבל וריף נעלים לצורך העניין.
בבוקר למחרת אופיר, פלג, תבל וריף יוצאים לקורס לטיפוס על בולדרים. החציה של הנהר משתבשת כשמתברר שיש תקלה בסירה הממונעת ולכן החציה נעשית בסירת במבוק עגולה שמתקדמת באמצעות חתירה עם משוטים. סאני מסביר על טכניקות טיפוס ונפילה, הוא מסייע לכל אחד מהמשתתפים לאתגר את עצמו ולטפס עד קצה גבול היכולת שלו. הספורט מעייף את הילדים אבל הם חוזרים אחרי כמה שעות טובות, מרוצים מאוד. למחרת שוב דוסה לארוחת הבוקר ואנחנו מחליטים לנסוע לעיר הקרובה- הוספט. אוטובוס מקומי של חצי שעה ואנחנו בתחנה המרכזית של הוספט. מסתובבים קצת ומחפשים תופר/ת לתקן שמלה לריף ומכנסים לעטר. נפלנו על נזק של תופר. במקום לתפור את הכיס של השמלה, תפר את שני צידי השמלה אחד לשני ואז כשניסה לתקן גזר את השמלה. בקיצור השמלה לסל וחסל. ועוד ביקש תשלום… אחכ עצרנו בחנות למכשירי כתיבה לחפש מחברת ומשם המשכנו לארוחת צהרים בדומינוס פיצה וב KFC. תענוג בעיני הילדים ותענוג מפוקפק בעיני המבוגרים. גם בחזור אנחנו תופסים לוקל באס. לידנו משפחה הודית שלא יודעת מילה באנגלית שנוסעת לבקר במקדש בהאמפי, הילדים, מקטן עד גדול הם אטרקציה בעיניהם והם מנסים לתקשר עם חיוכים ותנועות ידיים וזה מצליח חלקית.
בבוקר למחרת זהו יום שבת. אופיר מסביר לבשלן בדוכן הדוסה המקומי שכמיטב המסורת זה היום שבו אנחנו אוכלים ביצה קשה ותפוח אדמה מבושל. כמובן שהודים, כמו הודים, תמיד שמחים לעזור ולארוחת בוקר אנחנו מתפנקים כמו שצריך. אחרי ארוחת בבוקר אנחנו יוצאים סוף כל סוף לבקר במקדש המפורסם. זהו סוף השבוע ודי מלא ככה שאנחנו שוב נהנים מתשומת לב בשמים, בעיקר הילדים, ומלא בקשות לצילומים משותפים. במקדש גרה הפילה לקשמי, שתמורת 10 רופי תלטף לך את הראש ותמורת בננה תקוד קידה. קשה לראות את הפילה הזקנה כלואה בתוך המבנה הקטנטן, עם שלשלאות ברזל על רגליה. מסתבר שזו אותה אחת שפגשנו לפני 15 שנה כשביקרנו בהאמפי.
אחרי הסיבוב במקדש והתרומה לפילה אנחנו מטפסים קצת לראות את המקדשים הנוספים. זהו מעין אתר ארכיאולוגי ובהתאם די משעמם. וגם פה הילדים זוכים במבול של בקשות לתמונות.
משם אנחנו ממשיכים למסעדה על איזה גג ומעבירים שם כמה שעות של רביצה.
למחרת אנחנו פוגשים שוב את הפילה לקשמי מתרחצת בנהר. זוהי המקלחת היומית שלה ואנחנו מצליחים לתפוס כמה תמונות כשאנחנו חוצים שוב את הנהר במטרה ללכת לטייל באגם. בצד השני אנחנו פוגשים שוב את יענקל’ה נהג הריקשה שמסדר לנו שחבר שלו יקפיץ אותנו לאגם והוא יחזור לקחת אותנו מאוחר יותר. לאגם אין חוף מסודר ואנחנו משתכשכים באחת הגדות המסולעות, שם גם יש אפשרות לשכור חגורת הצלה ולקפוץ למים מסלע בגובה 7 מטרים. שלושת הגיבורים של הבית נכונים למשימה- פלג, שקופץ בהנאה רבה כמה פעמים. אופיר- שגם עושה את זה בחדווה ותבל שמצליחה להתגבר על הפחד ועושה קפיצה מהסרטים. אחכ אנחנו מחכים ליענקל’ה בשעה שקבענו והוא לא מגיע אז אנחנו מתחילים לצעוד ברגל כדי לא להתייבש בשמש. אחרי שאנחנו פוגשים אותו, הוא מקפיץ אותנו שוב לדודו פלאפל שלבעלים שלה בכלל לא קוראים דודו והוא בכלל לא ישראלי. אנחנו מופתעים למצוא את הכובע של תבל מונח על הדלפק כאילו מחכה לנו ממש. מסתבר ששברנו את הראש איפה הוא והוא בכלל כאן. אחרי שאנחנו מסיימים לאכול אנחנו חוזרים בחזרה לנהר לתפוס את הסירה חזרה ומגלים ששכחנו במסעדה כובע אחר… איזה ביש מזל. בהאמפי בזאר אנחנו נפרדים מהחברה החמודים בגסטהאוס ובמסעדת הדוסה שלנו ועולים על מונית שהזמנו מבעוד מועד לכיוון הובלי במטרה לתפוס טיסה שתיקח אותנו לבנגלור. מחר נפרדים מהודו, לפחות לבנתיים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה