אודייפור, העיר הלבנה Udaipur, the White City
אחרי הטירוף בשדה בדלהי: מונית, ריקשה עם שש נפשות ושלוש מזוודות, יתושים, סים הודי, שוק תבלינים, רכבל וארמונות. שבוע של הסתגלות לכאוס ההודי, עד שהילדים כבר יודעים להתחמק מפרות ולתרגם רופי לשקלים.
בקצרה
מהשדה לעיר העתיקה
אז אחרי טירוף שדה התעופה, לקחנו מונית גדולה, בתשלום מראש בתוך השדה, במחיר מופקע, לעיר העתיקה.
בעיר העתיקה מונית לא יכולה לעבור, אז הורידו אותנו בחניה ומשם לקחנו ריקשה למלון שהזמנו מראש בבוקינג באזור ה"שקט" בעיר העתיקה. ריקשה אחת, 3 מזוודות, מלא תיקי גב ו-6 נפשות.
ה"מלון" בסדר במונחים הודים, בבית ישן בסגנון רג'סטני, ויש לנו מחוץ לחדר המשפחתי מרפסת גדולה שהילדים יכולים להרעיש בה בכיף.
לילה ראשון ויתושים
התמקמנו וירדנו לחפש ארוחת ערב ליד האגם. הילדים התלהבו שיש בתפריט אוכל ישראלי והמבוגרים התלהבו שיש אוכל הודי. הבאנו קלפים והכנו את עצמנו להמתנה ארוכה, אבל וואלה, היה ממש סביר. תוך חצי שעה בערך כבר לעסנו פאניר בטר מסאלה, אורז, פסטה ופיצה.
עטר לא הפסיקה להתגרד מהיתושים ונזכרנו שזה המטרד הכי גדול בהודו וחייבים אודומוס דחוף. בלילה היא לא נרדמת מרוב חרדה, וכל מה שעובר לה בראש הוא מה עשינו לעצמנו, איזה הורים משוגעים, למה היה צריך את כל האתגרים האלו ומה רע במדינות מערביות.
בתוך הטירוף
בבוקר למחרת חלק מהחששות מתפוגגים. אכלנו ארוחת בוקר על הגג בהוסטל, שם שמחים להיענות לכל בקשה של הילדים ואנחנו מושכים את הזמן במשחקים על הרצפה.
את השוטטות בעיר העתיקה באודייפור אנחנו מתחילים רק לקראת צהריים. ההליכה מהצד השקט עושה הכנה לבאות. אחרי שחוצים את גשר הולכי הרגל ועוברים לצד העמוס זה כבר הופך להיות אתגר: פרות, אופנועים, ריקשות, מכוניות וצפצופים בלי סוף.
אנחנו מוצאים כספומט, מושכים כסף ומתיישבים לנוח על מדרגה. על הפנים של הילדים רואים שזה הספיק להיום, אז אנחנו בורחים לאחד הגגות למסעדה לארוחת צהריים מאוחרת.
גם שם מבלים שעתיים שלוש, ואחרי התאוששות חלקית יורדים לחפש חנות לרכוש בה סים הודי. שולחים אותנו משם לפה ומפה לשם. בדרך פלג גם נדרס חלקית על ידי אופנוע אבל יוצא שלם, ובסוף אנחנו מוצאים מעבדה לתיקוני טלפון שמסייעת גם בעניין הסימים.
בימים הבאים אנחנו לא עושים יותר מדי, פשוט משוטטים ימינה ושמאלה בתוך הטירוף.
עוברים לצד הסוער
אחרי 4 לילות בצד השקט אנחנו מרגישים מוכנים לעבור לישון בצד הסוער.
האמת שמה שמשכנע אותנו היא העובדה שיומיים לפני ראינו שם חדרים חדשים חדשים ונקיים נקיים וממש בא לנו לישון שם. וגם העובדה שחוץ מלראות את הסיטי פאלאס בליווי של מדריך הודי דובר עברית שפגשנו ברחוב, לא ממש ראינו כלום עדיין.
בקיצור עוד שלושה לילות באודייפור, בהם אנחנו מקדישים יום לביקור בקניון המערבי המקומי. עושים סיבוב בסופר גדול והילדים מעבירים את הזמן במשחקי וידאו סטייל אוסטרליה.
סיור ריקשה
יום נוסף מוקדש לסיור ריקשה בעיר. אנחנו מבקרים בגני הנסיכה, שהיו ממש יפים.
משם ממשיכים לטייגר לייק, מיותר, לדעת חלקנו.
אחר כך שוק התבלינים, שהיה שווה.
ולסיום מקנחים ברכבל עם נוף מטורף לכל אודייפור.
קומבלגר ורנקפור
ביום האחרון אנחנו לוקחים יום טיול במבצר קומבלגר ובמקדש רנקפור, שנמצאים מרחק שעתיים נסיעה לפחות מאודייפור.
רכבת לאג'מר
מסתמן שהילדים כבר מתחילים להתאקלם בכאוס ההודי. הם כבר מומחים בהתחמקות מפרות ואופנועים, יודעים לבקש: can I have pizza please, not spicy, וגם לתרגם כל דבר מרופי לשקלים.
עכשיו אנחנו מרגישים מוכנים לעבור לתחנה הבאה שלנו ולקפוץ על רכבת לאג'מר. טוב נו, לא ממש לקפוץ, יותר להתגלגל בכבדות לכיוון הרכבת, תוך היעזרות ב"קולי", שהוא סבל הודי שמביא אותנו לקרון שלנו וגם עוזר להעלות את המזוודות.
הרכבת היא רכבת ישיבה, ממוזגת ושקטה באופן מפתיע. תוך 10 דקות אנחנו מבינים שמי שעושה הכי הרבה רעש ובלאגן בקרון זה אנחנו. אבל כולם מקבלים אותנו בשמחה והנסיעה שלוקחת בערך 4.5 שעות עוברת בכיף בניחוח של צ'אי ובוטנים שאנחנו קונים מהמוכרים על הרכבת.
באג'מר אנחנו יורדים מהרכבת, ושוב בעזרת הקולי, צועדים לכיוון המוניות כדי לתפוס מונית לתחנה הבאה שלנו במסע - פושקר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה