אז אחרי טירוף שדה התעופה, לקחנו מונית גדולה, בתשלום מראש בתוך השדה, במחיר מופקע, לעיר העתיקה.
בעיר העתיקה מונית לא יכולה לעבור אז הורידו אותנו בחניה ומשם לקחנו ריקשה למלון שהזמנו מראש בבוקינג באזור ה״שקט״ בעיר העתיקה. ריקשה אחת, 3 מזוודות, מלא תיקי גב ו6 נפשות.
ה"מלון" בסדר במונחים הודים, בבית ישן בסגנון רג׳סטני, ויש לנו מחוץ לחדר המשפחתי מרפסת גדולה שהילדים יכולים להרעיש בה בכיף.
התמקמנו וירדנו לחפש ארוחת ערב ואכלנו ליד האגם במסעדה שהמליצו עליה בכל מיני קבוצות וואצאפ. (קבוצות הוואצאפ למטיילים מחליפות את כל קבוצות הוואטאפ של הארץ במקום קבוצת ״גן ערגות״ יש קבוצת ״מטיילים באודייפור״, במקום קבוצת בנות ב׳ שקד יש קבוצת ״בנות בהודו״ ובמקום ״מבצע חורב 9״ קבוצת ״פושקר״, ככה איזה 10-15 קבוצות, פעילות בטירוף בלי יום ובלי לילה שם זורם מלא מידע ״הכרחי״). הילדים התלהבו שיש בתפריט אוכל ישראלי והמבוגרים התלהבו שיש אוכל הודי. הבאנו קלפים והכנו את עצמנו להמתנה ארוכה ארוכה, כמו שאנחנו זוכרים מביקורים קודמים בהודו, אבל וואלה, היה ממש סביר. תוך חצי שעה בערך כבר לעסנו פאניר בטר מסאלה, אורז, פסטה, פיצה. אז מה נעשה כל הימים אם לא נשב לחכות לאוכל 😂.
עטר לא הפסיקה להתגרד מהיתושים ונזכרנו שזה המטרד הכי גדול בהודו וחייבים אודומוס (משחה הודית נגד עקיצות יתושים) דחוף!!!
בלילה עטר לא נרדמת מרוב חרדה (האמת גם בימים שלפני היה לה קשה לישון). כל מה שעובר לה בראש הוא מה עשינו לעצמנו, איזה הורים משוגעים, למה היה צריך את כל האתגרים האלו, מה רע במדינות מערביות.
בבוקר למחרת חלק מהחששות מתפוגגים. אכלנו ארוחת בוקר על הגג בהוסטל. שם שמחים להענות לכל בקשה של הילדים ואנחנו מושכים שם את הזמן במשחקים על הרצפה.
את השוטטות בעיר העתיקה באודייפור אנחנו מתחילים רק לקראת צהריים. ההליכה מהצד השקט עושה הכנה לבאות. לפה מגיעים רק טוסטוסים ומעט ריקשות ככה שההתחמקות מהן היא עוד אפשרית. אחרי שחוצים את גשר הולכי הרגל ועוברים לצד העמוס זה כבר הופך להיות אתגר, הולכים צמוד צמוד לחנויות, ובמקביל פותחים עיניים ואוזניים כדי להתחמק מהפרות (והחרא שלהן), מאנשים, מאופנועים, ריקשות, מכוניות ומה לא. הכל בבליל צפצופים בלתי נגמר, בלי ימין ושמאל ובלי סדר וארגון.
אנחנו מוצאים את הכספומט ומושכים כסף ומתיישבים לנוח על מדרגה ורואים על הפנים של הילדים שזה הספיק להיום. אנחנו הולכים בעקבות המלצות ובורחים לאחד הגגות למסעדה לארוחת צהריים מאוחרת.
גם שם מבלים שעתיים שלוש ואחרי שנראה לנו שנרשמה התאוששות חלקית בקרב כוחותינו אנחנו יורדים חזרה ומחפשים חנות לרכוש בה סים הודי. שולחים אותנו משם לפה ומפה לשם. בדרך פלג גם נדרס חלקית על ידי אופנוע אבל יוצא שלם ובסוף אנחנו מוצאים את עצמנו במעבדה לתיקוני טלפון שגם מסייעים לנו בעניין הסימים. שעתיים על ספסל צר בחנות ואנחנו משלימים את המשימה ויוצאים חזרה לכיוון הגסטהאוס.
אחרי 4 לילות בצד השקט אנחנו מרגישים מוכנים לעבור לישון בצד הסוער.
האמת שמה שמשכנע אותנו היא העובדה שיומיים לפני ראינו שם חדרים חדשים חדשים ונקיים נקיים וממש בא לנו לישון שם.
וגם העובדה שחוץ מלראות את הסיטי פאלאס בליווי של מדריך הודי דובר עברית שפגשנו פה ברחוב לא ממש ראינו כלום עדיין.
בקיצור עוד שלושה לילות באודייפור בהם אנחנו מקדישים יום לביקור בקניון המערבי המקומי שם אנחנו עושים סיבוב בסופר גדול והילדים מעבירים את זמן במשחקי וידאו סטייל אוסטרליה.
ולסיום מקנחים ברכבל עם נוף מטורף לכל אודייפור.
מסתמן שהילדים כבר מתחילים להתאקלם בכאוס ההודי, הם כבר מומחים בהתחמקות מפרות ואופנועים, יודעים לבקש: can I have pizza please, not spicy 🌶 , וגם לתרגם כל דבר מרופי לשקלים.
עכשיו אנחנו מרגישים מוכנים לעבור לתחנה הבאה שלנו ולקפוץ על רכבת לאג׳מר. טוב נו, לא ממש לקפוץ, יותר להתגלגל בכבדות לכיוון הרכבת, תוך העזרות ב״קולי״, שהוא סבל הודי שמביא אותנו לקרון שלנו וגם עוזר להעלות את המזוודות. הרכבת היא רכבת ישיבה, ממוזגת ושקטה באופן מפתיע, תוך 10 דקות ואנחנו מבינים שמי שעושה הכי הרבה רעש ובלאגן בקרון זה אנחנו.
אבל כולם מקבלים אותנו בשמחה והנסיעה שלוקחת בערך 4.5 שעות עוברת בכיף בניחוח של צ׳אי ובוטנים שאנחנו קונים מהמוכרים על הרכבת.
באג׳מר אנחנו יורדים מהרכבת, ושוב בעזרת הקולי, צועדים לכיוון המוניות כדי לתפוס מונית לתחנה הבאה שלנו במסע- פושקר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה