נחתנו בהודו ו......או איך פגשנו את האביר האדום

הסיפור המלא

למה זה פוסט קצת אחר?

כי הסיפור כאן הוא לא היעד אלא המעבר. במקום לחלק לפי עיר, אוכל וקניות, שמרתי על קצב סיפורי: החשש בסינגפור, ההבטחות של Air India, הנחיתה בדלהי, הופעת האביר האדום, המרוץ בין הטרמינלים והנחיתה הרגשית בהודו.

עוד בסינגפור עטר הבינה שיש בעיה.

למרות שקנינו את כל הדרך לאודייפור ראג׳אסטן מסינגפור דרך אייר אינדיה, קונקשין של שעה ארבעים וחמש בניו דלהי, שטומן בחובו מעבר מהטרמינל הבינלאומי לטרמינל המקומי, עטר קראה שבפחות משלוש שעות קונקשין בשדה בניו דלהי לא נצליח. אז לקחנו בוקר בסינגפור והלכנו למשרדים של אייר אינדיה, להחליף, לוודא, לבדוק. הבחורה הנחמדה במשרדים פערה עיניים, שעה ארבעים וחמש קונקשיון בניו דלהי מהבינלאומי למקומי, ועשתה טלפון למישהי בכירה יותר, התשובה, אייר אינדיה מכרה-אייר אינדיאה אחראית-אייר אינדיה תצליח, ובמבט מלא רחמים אמרה, יהיה בסדר, קמנו ואז אופיר הסתובב ואמר, את יכולה בבקשה לכתוב במערכת ה crm, שאנחנו משפחה עם ארבעה ילדים ויש לנו סופר שורט קונקשין, יענו, מעבר בלתי אפשרי של שעה ארבעים וחמש בין נחיתה בינלאומית להמראה מקומית - בטח שאני יכולה- וכתבה.

עלינו על הטיסה מסינגפור לניו דלהי- שמנו לב שהיעד נכתב כאודייפור- ראג׳אסטן, יש תקווה- אז אולי לא צריך לאסוף את שלושת המזוודות?

בדקנו- ברור שצריך לאסוף ולהעביר לבד לטיסה הפנימית.😔

טסנו באייר אינדיה לניו דלהי, אופיר הלך לפרסרית ואמר לה: יש לנו סופר שורט קונקשין, אמרה אני יודעת מישהו יחכה לכם, תקווה ראשונה.

נחתנו, לא אחרי שכולם עשו פיפי צ׳ק כולל החלפת חיתול לאשד, סמוך לנחיתה, אין לנו זמן לביקורת שירותים הודים לפני ביקורת הדרכונים, בדרך כלל אנחנו מחכים שמטוסים יתרוקנו לפני שאנחנו יורדים, אבל הפעם היינו במבצע בלתי אפשרי לשנע ארבעה ילדים, שלוש מזוודות וארבעה תיקי גב אישיים בשעה וחצי לטיסה מקומית.

יצאנו, אף אחד לא חיכה לנו😔, רצנו בטירוף לביקורת הדרכונים… רצנו, רצנו ואז קלטנו שזה לא נגמר ורצנו ורצנו,

הגענו לתור הזוי של מאות אנשים בביקורת,

זאת אומרת אופיר וריף הגיעו. פלג, תבל, אשד ועטר עדיין רצים.

בצד של התור האינסופי הגיע איש קטן, עם שיער שחור וחליפה אדומה של אייר אינדיה - אתם המשפחה עם הטיסה לאודייפור? כן! אבל אתם שניים איפה עוד ארבעה? באים!

פלג ירד במדרגות הנעות ואמר כולם באים.

האיש האדום, שמעטה ייקרא האביר האדום, הביא לנו שישה טפסים, לכל אחד, הצהרה באנגלית, למה? למה לא קיבלנו את זה במטוס? עכשיו למלא את כל המידע, שכבר יש בויזה, אופפפפ, מזל שאנחנו שלושה כותבי אנגלית, עטר, אופיר ופלג, כמובן שבכל טופס כתבנו פרטים שונים, האביר האדום חטף את הדרכונים, הטפסים, כרטיס הנחיתה ולקח אותנו לתור הצדדי של ביקורת הדרכונים, אמר לנו לאמר תמיד: הטיסה שלנו ממריאה! זאת אומרת שעקפנו את מאות האנשים, הגענו לדלפק, ופקיד ההגירה קם ואמר, טוב נגמרה לי המשמרת, האביר האדום ואופיר צרחו יחד, הטיסה ממריאה תכף…

הפקיד התיישב והפקיד לידו הצטרף והם התחילו לקלוט אותנו. אנקדוטה קצרה- עטר היא מלכה בטופסולוגיה, יש פולדר עם מסמכים לכל דבר, כולל צילום של ועותק של… ככה שכל בקשה לטופס, עטר ישר מוציאה בלי למצמץ. אז הגשנו את כל הטפסים ועשינו קליטת הגירה להודו בדקה... זאת אומרת שאופיר, ריף, תבל, אשד, פלג ו….רק לעטר לא נשאר… הפקיד המעוכב עשה את הקליטה לאט לאט לאט לאט… כאילו אין לנו שלושת רבעי שעה להמראה…

סיימנו את התחנה הראשונה ויש עוד מליון תחנות:

אנחנו רק בבינלאומי!

עוד לא אספנו מזוודות!

עוד לא מסרנו את המזוודות!

עוד לא עברנו לדומסטיק!

עוד לא עשינו צ’ק אין בדומסטיק!

עוד לא עשו לנו ביטחון בעליה למטוס!

הלכנו אחרי האביר האדום להביא את התיקים והמזוודה...

והנה מעלית מפוצצת בהודים, חלקם עם אביר אדום משלהם, האביר האדום שלנו קורא לכולם במעלית: לחברים כאן יש טיסה שכבר ממריאה, אנא פנו להם את המקום, ו… אף אחד לא זז, לא יוצא והמעלית מלאה.

ואז איזה גבר אלפא גבוה מסתכל ומורה לכולם לצאת ולפנות לנו את המעלית. וכולם יצאו, הם אשכרה פינו לנו את המעלית. הגענו למסוע המזוודות והמזוודות לא על המסוע. בעצם הנה אחת, רק אחת, אופיר בודק באייר טאג, כולם בניו דלהי, מוזר… האביר האדום אומר בואו לצד השני, עברנו והנה האוצרות.

עכשיו מתחיל מרוץ, רצים רצים רצים, עם ארבעת הילדים בתוך השדה, והאיש האדום מדבר בטלפון עם אנשים וצורח:

כן כן שישה…

מגיעים לתור של המקומי, יענו הדומסטיק, מליוני הודים מקומיים, טסים לכל רחבי חצי היבשת, וכולם ממהרים.

האביר האדום מוביל אותנו בכל מיני דרכים צדדיות לתחילת התור של הצ'ק אין של המזוודות לטיסה המקומית, של הבטחון המקומי, ואומר תגידו שאתם בטיסה שממריאה עוד שניה.

ועלינו לתור של אלפי הודים בביטחון🤦🏼‍♂️😔

האביר האדום לקח אותנו לצד, למפקד המשמרת, אבל שם היו עוד כמה הודים ממהרים, והביטחון ההודי אמון על בטחון לא על שירות לקוחות, אבל האביר האדום שלנו הוא יותר אסרטיבי מאבירים אחרים, אז עוברים בידוק, להוציא מטענים, כבלים מהתיקים, לקפל עגלות, מה זה הטאגים על הצאוור של הילדים? מה זה חגורת הכסף? למה העגיל ממתכת? למה? איך? תחזרו שוב! תפרקו את התיקים! מה זו הבובה הזו? טוב כנראה שלטיסה כבר לא נגיע… ונעלם לנו האביר האדום. מסתבר שהוא עובר בידוק ביטחוני בדיוק כמונו.

סיימנו בטחון וממשיכים בריצה. קצין מבצעים של אייר אינדיה מדבר עם האביר האדום, רוצו מהר ימינה לשער שקר כלשהו.

אנחנו כבר שעה ועשרים רצים, אבל רצים מהר, סוחבים ארבעה ילדים ותיקי גב, נראים כמו פליטים או צוענים שרצים.

יש עוד רבע שעה, הגענו לגייט, מסתכלים בהערכה על האביר האדום שהולך בשקיעה לשנע עוד קונקשין לא הגיוני ❤

התיישבנו בטיסה המקומית לאודייפור, ראג׳אסטן.

מתנשפים, מזיעים ומרוצים.

אבל רגע, המזוודות על המטוס? האיירטאגים לא מוצאים את עצמם….. ו….כן הם על המטוס!

אז ברוכים הבאים להודו. והודו כמו הודו מקבלת אותנו בסערה!!!!

במונית מהשדה באודאיפור

בגסטהאוס באודייפור

* עדות ללחץ המטורף, היא שאין שום תיעוד של האירוע, תצטרכו להאמין לנו שמעשה שהיה כך היה...

רגעי השיא של הסיפור

החשד בסינגפורכבר לפני ההמראה היה ברור שהקונקשן בניו דלהי גבולי מאוד, אבל במשרדי Air India הבטיחו: החברה מכרה, החברה אחראית.

האביר האדום מופיעאיש קטן בחליפה אדומה מזהה את המשפחה, עוקף תורים, דוחף את התהליך קדימה והופך לגיבור העלילה.

המרוץ לדומסטיקביקורת דרכונים, מזוודות, מעלית, ביטחון, צ'ק אין, ילדים, תיקים וריצה אחת ארוכה עד הגייט.

סיכום

זו היתה קבלת פנים הודית לגמרי: כאוס, לחץ, אנשים, טפסים, ביטחון, ריצה, אלתור, ובסוף גם חסד גדול בדמות אדם אחד באדום שהחליט שלא מוותרים עלינו. ככה התחיל הפרק ההודי של המסע.

חזרה לראש הפוסט

השלום לב-ארים רואים עולם

חפש בבלוג זה