את הדרך לפושקר אנחנו עושים כבר בחושך, דחוסים במונית ״גדולה״ שהיא ממש ממש לא. הדרך מתפתלת וכשאנחנו מגיעים למקום הלינה שהזמנו מראש, vamdev fort, בהמלצת משפחה מקבוצת הוואצאפ, יש מיד אנחת רווחה. החדרים חדשים, נקיים, המזגן מצויין והמיטה מזמינה.
הבנות מחוסלות מהדרך והבנים יוצאים לצוד, סליחה סליחה, לחפש מה לאכול. הם מוצאים את עצמם באזור הישראלי, איך לא… מתנפלים על מלוואח פיצה ושקשוקה עם פיתה איכותית ומביאים לעטר ותבל טייקאווי בזמן שהקטנות כבר ישנות.
בבוקר אנחנו הולכים לאכול ארוחת בוקר באותו מקום מהלילה, מאלי טאלי, והכל כל כך טעים! מלקקים את האצבעות ממש.
משם אנחנו ממשיכים לנקודה הכי ישראלית בפושקר, העין השלישית של מיכל ורווי, לבדוק מה קורה ואם יש מצב לחדרים בשבילנו, אבל נראה שבנתיים זה לא קורה. אולי מחר.
בשעת צהרים מאוחרת, שנהיה כבר ממש חם אנחנו חוזרים לחדר וקופצים לטבילה בבריכה ולמנוחה במזגן
ובערב שוב בודקים מה קורה במסעדות הישראליות. הילדים מדברים עם כל ישראלי שמסתכל לכיוון שלהם, כל חיילת משוחררת היא אופציה מבחינתם להפטר קצת מההורים שלהם והם שואלים אם היא רוצה לעשות עליהן בייביסיטר 🤭
למחרת מיכל אומרת שיש חדר אחד והיא תבדוק עם האורחות בחדר הסמוך האם הן יכולות לעבור לחדר אחר, ככה שיהיה לנו שני חדרים צמודים. אנחנו לא מחכים לתשובה, אורזים את עצמנו בזריזות כי שעת הצ׳ק אאוט כבר חלפה ומחליטים שגם אם יש רק חדר אחד, נסתדר. הבנות בחדר השכן לא מתעוררות ואנחנו מחליטים שניקח שני חדרים מרוחקים וזהו. למחרת כשהן עוזבות, אנחנו עוברים ויש לנו כמו יחידה משפחתית עם שני חדרים ומרפסת קטנה רק שלנו.
בפושקר אנחנו עושים עצירה מהטירוף, אחרי כמעט ארבעה חודשים של תנועה בלתי פוסקת אנחנו נחים. כל משחקי הקופסא שהבאנו איתנו נמצאים בשימוש יומיומי. אנחנו אוכלים מלא, קוראים מלא, הולכים לבריכה הסמוכה לעין השלישית וגם קצת לומדים. אנחנו גם מבקרים באגם וצופים בשקיעה ושוב צופים בשקיעה ושוב.
ולפעמים לא מגיעים לאגם אלא נעצרים בשוק. תבל עושה שיעור מקרמה ומכינה לעצמה עגילים עם חוטים וחרוזים.
עטר וריף עושות בוקר דייט והולכות לקניית תכשיטים בשוק. בין לבין גם עושים ״טיול״ לרכבל שעולה למקדש ופוגשים מלא קופים,
מבקרים בשוק שהוקם לכבוד פסטיבל הגמלים ורואים את הגמלים שהגיעו ליריד ומתעצבים מכמה מעטים הם השנה וכמה צנומים (בגלל מחלה שפגעה בבקר ובשאר החיות).
עוד מיריד הגמלים זה המוני ההודים שמתפלאים לפגוש ילדים מערביים והם רוצים תמונה ועוד תמונה ועוד ועוד.
ריף מככבת בתמונות, היא מחייכת, מסכימה שירימו אותה ומרוצה מהררי תשומת הלב. גם פלג ותבל זורמים יחסית, אבל אשד ממש שונאת את זה ורוב הזמן אנחנו צריכים ממש להגן עליה מתשומת הלב המוגזמת.
הילדים מתחברים לרובי, הבת של מיכל ורווי שהיא בערך בגיל של תבל והם משחקים מלא במחשב ובטאבלט, במחבואים ותופסת, במשחקי קופסא ובכל מיני משחקים שהם ממציאים.
אנחנו מנהלים פתאום שיחות של מבוגרים, בעברית, וזה ממש כיף. אנחנו גם שרים עם כל המנגנים למיניהם במסעדה של העין השלישית.
ממש לא מרגישים איך הזמן עובר.
כבר יותר משבועיים חלפו ואנחנו מתכננים כבר קדימה את המשך הטיול ברג׳סטאן. קונים כרטיסים לרכבות וכרטיסי טיסה לגואה.
בערב לפני הנסיעה ליעד הבא הילדים ממש מתחננים שנישאר עוד, שכיף להם, שהם מרגישים בבית, שהם לא רוצים להפרד.
בבוקר האחרון שלנו בפושקר תבל שמה במיוחד שעון מעורר כדי לקום ולהפרד מרובי שהולכת לבית הספר ולא תחזור עד אחרי שכבר ניסע.
זה קורע לב אבל יחד עם זאת גם כל כך טבעי. אנחנו במסע, שחלק מהאתגרים בו הם גם פגישות ופרידות ואנחנו בטוחים שהיא עוד תמצא חברות נוספות בהמשך הדרך.
פושקר, היית טובה אלינו! מאוד! ומי יודע, אולי נתראה בשנה הבאה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה