רוד טריפ אאוטבק או למה לטוס אם אפשר לנסוע?
Outback road trip or why fly if you can drive? | חציית דרך הסוואנה מהחוף המזרחי לדארווין, 29 שעות נסיעה, Road Trains, מאונט אייזה, דלק בכל הזדמנות ודיילי ווטרס אחד בלתי נשכח.
תקציר שימושי
למה בכלל לנסוע?
כשהחלטנו לבקר בטריטוריה הצפונית ומשם לרדת דרומה לאולרו, התלבטנו איך נעשה את הדרך מהחוף המזרחי לדארווין. הרבה קולות המליצו לנו על טיסה. אמרו שזו דרך משעממת, מיותרת, סתם נסיעה.
כשחשבנו על זה שאחרי חודש בחוף המזרחי נצטרך לארוז את עצמנו, למצוא איך לארוז את כל מה שקנינו וארגנו לקרוואן, לעלות על טיסה, לקחת קרוואן אחר ובעצם להתחיל את הכל מחדש - זה נשמע מעייף כמעט כמו נסיעה של 29 שעות.
אז החלטנו לנסוע.
תכנון הדרך - הרבה פחות בחירה ממה שחשבנו
הדרך עוברת בכביש שנקרא דרך הסוואנה, וזה באמת הרגיש כמו סוואנה חלק מהזמן. לא ידענו כמה שעות נוכל לעבור בשלום ביום. בחוף המזרחי הקפדנו מאוד על נסיעות של לא יותר מ-4-5 שעות, וגם אז בחרנו בקפידה את נקודת העצירה, שתהיה אטרקטיבית ועם איזו אטרקציה נחמדה לילדים.
פה לא היו יותר מדי ברירות. עצירה טובה היא מפרצון בצד הדרך שמציע שולחן עם צל, ובמקרה הטוב גם שירותים כימיים.
עטר עשתה חלוקה של הדרך לימים, תכננה חמש-שש שעות נסיעה ביום עם עצירות כל שעתיים בערך. אבל אופיר הציע לאתגר את עצמנו יותר: לעשות יומיים של 8 שעות, ואז שני לילות למנוחה ב"עיר" הגדולה בדרך - מאונט אייזה - ועוד יומיים קריעה.
וכך היה. החלטנו להתחיל את הנסיעות בשעה מוקדמת, עם הזריחה, כשהילדים עוד ישנוניים, ולעצור אחרי שעתיים בערך להתארגנות של צחצוח שיניים, פיפי וארוחת בוקר.
חיים של דרך
הבקרים עברו עלינו בנעימים. ראינו מלא חיות לצד הדרך וגם על הדרך, לצערנו הרבה מהן דרוסות. יכולנו לדבר, לשמוע מוזיקה בכיף ולהיכנס לקצב של נסיעה ארוכה.
את שעות הנסיעה הילדים העבירו בטלפונים, במשחקי דרך שהם המציאו כמו ניחוש מילים, ספירת מכוניות או ספירת קרונות שיש למשאיות הענק בכבישים שנקראות Road Trains, ולפעמים גם בשינה.
ההחלטה לצייד את הילדים בכרטיסי סים בקיירנס הוכיחה את עצמה בגדול. למרות שרוב הדרך אין קליטה, כל פעם שמתקרבים למקום יישוב והפסים מופיעים על הטלפון, נרשמה התלהבות גדולה וקריאות "יש אינטרנט".
Road Trains, כבישים צרים ודלק בכל הזדמנות
היומיים הראשונים של הדרך התאפיינו בכבישים צרים של מסלול אחד בערך. אם מגיעה מכונית ממול, הרכב הקטן יותר יורד לשוליים. לפעמים זה אנחנו מול משאיות הענק, ולפעמים זה הקרוואן שלנו שמנצח מול ג'יפ או מכונית רגילה.
לאורך כל הדרך היינו עסוקים בלצוד תחנות דלק. מילאנו דלק פשוט בכל תחנה, גם אם עברו "רק" 100 ק"מ מהתחנה הקודמת, כי לפעמים פשוט לא היה דיזל במקומות שעברנו בהם. לשמחתנו לא נרשמו דרמות מיוחדות בנושא.
מאונט אייזה - העיר הגדולה באמצע הדרך
במאונט אייזה, חוץ מקליטה סלולרית מעולה ואפילו Wi-Fi, מסופרים נורמליים ותחנת דלק, יש יחסית דברים לעשות. אנחנו התפנקנו על מסעדת בשר טובה.
פלג, תבל ואופיר יצאו לסיור שמסביר על חיי הכורים ועל מכרות הנחושת.
ב-Mount Isa יש גם את בית הספר המשודר - בית ספר שממנו משדרים שיעורי לימוד דרך הרדיו. אחרי תקופת הקורונה ושיעורי האונליין זה כבר לא נשמע כל כך מופרך. אין ביקורים כרגע בבית הספר, אבל האתר שלהם מבטיח שהביקורים יתחדשו ב-2023.
עוד בעיר: ביקור בבית חולים תת קרקעי מימי מלחמת העולם השנייה. גם שם לא ביקרנו.
דיילי ווטרס - הלינה הכי מעניינת בדרך
עוד תחנה מעניינת על הדרך הייתה הלינה בדיילי ווטרס פאב. Road House ותיק מאוד, שזה בעצם שם קוד לשטח בשום מקום שיש בו מגוון אפשרויות לינה - חדרים, קרוואנים, אוהלים - וגם מסעדה או פאב, תחנת דלק ולפעמים בריכה.
בדיילי ווטרס לקחו את כל העניין לאקסטרים. יש שם גם גן גרוטאות עם שלדים של מטוסים, מסוקים ומכוניות, וגם גן שעשועים חמוד.
בערב הייתה הופעת מוזיקה והאוכל היה מצוין. הזמנו את מנת הבית שנקראת Beef and Barra, שזה בעצם סטייק ודג ברמונדי על הגריל שמוגש עם צ'יפס ובר סלטים. תענוג באמצע השממה.
מול הפאב יש גם מין מוזיאון קטן, בתשלום של 3 דולר למבוגר, של מכוניות ישנות עם שלטים מגניבים שלגמרי שווה ביקור. הייתה ממש חוויה.
סיכום הדרך
מבחינתנו המסע הסתיים ביום למחרת, כשהגענו לעיר קת'רין, שממנה אנחנו מתחילים את סיבוב הפארקים הלאומיים של אזור דארווין וה-Far End.
לסיכום - לא מתחרטים על ההחלטה לעבור את המקטע הזה בנסיעה. הילדים היו גיבורים, אנחנו נהנינו מנופים מגוונים ומחיות, וגם מחיות דרוסות, וביחד נהנינו מלינה במקומות הזויים ושוממים וגם חיים ומיוחדים, מארוחות בוקר וצהריים מאולתרות בצידי הדרך וממשחקי דרך משעשעים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה