קרוקודילים, זריחה ושקיעה בקקדו, ואירוע דלק קטן - Crocodiles, sunrise and sunset at Kakadu , and a fuel lesson
שעתיים עשרים בלי עצירות ואנחנו בCooinda שבפארק הלאומי קקדו. כשהזמנו שם מקום חניה לקרוואן ממש יכולנו לבחור אותו. אז בחרנו מקום מוצל וקרוב לשירותים כמו שאנחנו אוהבים לא דמיינו שזה מקום כזה שומם ומאובק. חנינו ועשינו סיבוב להתרשם מהפסיליטיס. אנחנו חולקים בריכה עם המלון הסמוך וגם מסעדה וכרית קופצנית וגן שעשועים.
נחים קצת מהנסיעה ויוצאים בנסיעה לכיוון Ubirr שם יש ריכוז גדול של ציורי קיר אבוריג’ינים מלפני אלפי שנים אבל הסיבה העיקרית שאנחנו נוסעים לשם היא לצפות בשקיעה. לא מילאנו דלק מאז הבוקר ועטר החליטה משום מה שיש תחנת דלק ליד מרכז המבקרים בדרך לאוביר. אנחנו נכנסים לאזור מרכז המבקרים שכבר סגור, בכל זאת אוסטרליה והשעה כבר אחרי 17, אבל שום תחנת דלק לא נראת באופק. בדיקה זריזה מגלה שיש לנו שני פסים במד הדלק ובערך עוד 60 קמ לאוביר ו100 חזור למקום הלינה שם יש תחנת דלק. מבינים שזה כנראה לא יספיק אבל מתבאסים לפספס את השקיעה ומחליטים להמשיך ולקוות לטוב. התוכנית המרכזית היא להגיע לאוביר ולחפש מישהו עם ג’ריקן דלק לקנות ממנו במחיר מופקע ככל שיהיה כדי שנוכל לצלוח את החזרה. נוסעים במתח כל 60 הק״מ שנותרו כולל הנורה שנדלקת לה בכיף עוד לפני שהגענו. באוביר יש עשרות רכבים כמונו שבאו לראות את השקיעה. אופיר מנסה את מזלו אצל שני ג’יפים שלא מוכנים לתת מהנוזל היקר שלהם אבל אומרים לו ש15 קמ לפני מרכז המבקרים יש את ה״עיר״ הראשית של הפארק, ג׳בירו, ושם יש תחנת דלק. 45 קמ מאיפה שאנחנו ונורית מהבהבת, בלי קליטה סלולרית ואפשרות לוודא את נכונות המידע ונשאר לנו רק לסמוך ולהתלות בעצה הזו. מנסים לשים את הדאגות בצד, לפחות לבנתיים, ויוצאים לראות את ציורי הקיר ולטפס לנקודת הצפייה בשקיעה.
ריף, שיוצאת לדרך בשמחה גדולה, נופלת על ההתחלה ומשפשפת את שתי הברכיים ולכל המתח והלחץ מתווספת גם ילדה בוכיה שצריך לסחוב על הכתפיים לנקודת התצפית. הטיפוס סלעי וקצת מחליק אבל לא קשה ופלג ותבל מדלגים כמו איילות, מטפסים על הסלעים הקטנים והגדולים ונהנים מהנוף והאתגר. הנוף מנקודת התצפית משגע, שונה מאוד מהאדמה האדומה במקום הלינה המאובק שלנו. עמק של שדות מוריקים שמרחיב את הלב.
חבל שכל ההתברברות והנפילות משאירים לנו ממש זמן קצר לצפות בכל היופי הזה, בפעם הבאה צריך להגיע לפחות שעתיים לפני השקיעה. הצעדה חזרה לרכב כבר כמעט בחושך. עד שאנחנו מתמקמים ומניעים כבר חשוך לגמרי ורוב הרכבים כבר נסעו ועכשיו יש לנו 45 קמ של מתח עד לתחנת הדלק הקרובה. נוסעים בלי מזגן וגם בלי לפתוח חלון, כשהקו הנותר במד הדלק נותן לנו תקווה. 20 קמ לפני גם הוא נעלם עוד 10 קמ ואנחנו נותרים עם נורית חיווי שלא רק דולקת אלא גם מהבהבת, כאילו צועקת עלינו ״הגזמתם הפעם!״.
כל קמ שעובר אנחנו שמחים שהדרך הפוטנציאלית שנצטרך לרוץ לתחנת הדלק, במקרה שניתקע, מצטמצמת. בשאריות הדלק האחרונות אנחנו נכנסים לתחנה. הגוף כואב מרוב הדאגה וגם מהעובדה שכבר שמונה בערב ועוד לא אכלנו ארוחת צהריים או ערב. פתאום לא ברור איך כל הרעיון הזה של לנסוע לאוביר לשקיעה עלה, איך לא חשבנו לאכול לפני, מה עבר לנו בראש לנסוע 100 בחושך כשבברור ממליצים לא לנסוע באוסטרליה בלילה ועוד לא למלא דלק לפני.
אנחנו מחליטים לעצור בחניה ליד המוזיאון בעיירה ולהכין ארוחת ערב, פסטה בולונז כמובן, לפני שאנחנו נוסעים את 55 הק״מ הנותרים. זו כנראה היתה הפסטה הכי טעימה שאכלנו בטיול הזה.
ממש לקראת סיום הארוחה דופק על הדלת פקח שמסביר שאסור לחנות פה ללילה. אנחנו חוסכים ממנו את הסיפור על מאורעות היום ומבטיחים להתפנות תוך כמה דקות. הילדים מצחצחים שיניים ואנחנו מעמעמים אורות וממשיכים למקום הלינה שלנו.
בבוקר, המתח עדיין ניכר בשרירים, מתעוררים מאוחר ובאיזי מכינים פנקייקים עם פינוקים ומחליטים לוותר על
תכניות הטיול שלנו לבוקר זה וללכת לבריכה.
הפעם מקפידים לאכול צהרים ולקראת אחהצ מתארגנים ליציאה לסיור שהזמנו לשייט במים הצהובים. השכנים שלנו לקרוואן פארק מתריעים שהשייט מעניין ויפה אבל יש מלא מלא יתושים ולכן ממליצים ללבוש ארוך ולהמרח טוב טוב. אנחנו עולים על ההסעה לשייט וכשמגיעים לשייט מצרפים אותנו לסירה מלאת משפחות, נראה כאילו אנחנו היחידים שלובשים ארוך וחום אימיים ובכלל אין יתושים. אולי התנינים אכלו אותם.
המדריכה, שהיא גם הקפטנית, מדהימה. היא משלבת הסברים על התרבות האבוריגינית, על האזור ועל החיות. אנחנו צופים בעשרות תנינים, ציפורים, עצים, פרחים וצמחים. הילדים רצים בסירה מצד לצד ומרוחקים מהתנינים, שפה קוראים להם קרוקודילים, יש הבדל מסתבר.
השעתיים של הסיור עוברת במהירות ואנחנו חותמים אותן בתמונות שקיעה משגעות.
בין ההסברים של המדריכה היה גם תאור של טעמו של הקרוקודיל. היא אומרת שאם אוכלים קרוקודיל שגדל בשבי טעמו כטעם עוף כי זה מה שהוא אוכל בחוות הגידול ואם אוכלים אחד שגדל בטבע, הטעם שלו יזכיר יותר דגים, כי זה מה שאוכלים בטבע. לארוחת הערב אופיר בודק את התאוריה הזו בדוכן שמוכר טאקו קרוקודיל (שגדל בחווה) ואכן הקרוקודיל, שמגיע בציפוי כמו שניצל מזכיר עוף. כל השאר נהנים מסלט ופיצה.
בבוקר למחרת אנחנו מתחילים לנסוע לכיוון דארווין, לא לפני שאנחנו ממלאים את מיכל הדלק במלואו. בדרך אנחנו עוצרים ב Mamukala Wetlands לארוחת בוקר ומרותקים לנמלה שסוחבת קורונפלקס שנפל לנו לרצפה לכיוון המחילה שלנו.
אחכ אנחנו עושים מסלול קצר לצפיה בציפורים ממסתור שמזכיר לנו את שמורת החולה וממשיכים לכיוון דארווין.
תגובות
הוסף רשומת תגובה