קרוקודילים, זריחה ושקיעה בקקדו, ואירוע דלק קטן - Crocodiles, sunrise and sunset at Kakadu , and a fuel lesson
קרוקודילים, זריחה ושקיעה בקקדו, ואירוע דלק קטן
Crocodiles, sunrise and sunset at Kakadu , and a fuel lesson | קקדו, Ubirr, Cooinda, Yellow Water, תנינים, שקיעות, זריחה ושיעור קטן וחשוב על דלק באוסטרליה.
תקציר שימושי
מגיעים ל-Cooinda
שעתיים ועשרים בלי עצירות ואנחנו ב-Cooinda שבפארק הלאומי קקדו. כשהזמנו שם מקום חניה לקרוואן ממש יכולנו לבחור אותו. אז בחרנו מקום מוצל וקרוב לשירותים כמו שאנחנו אוהבים, ולא דמיינו שזה מקום כזה שומם ומאובק.
חנינו ועשינו סיבוב להתרשם מהפסיליטיס. אנחנו חולקים בריכה עם המלון הסמוך, וגם מסעדה, כרית קופצנית וגן שעשועים.
יוצאים ל-Ubirr בשביל ציורי הסלע והשקיעה
נחים קצת מהנסיעה ויוצאים בנסיעה לכיוון Ubirr, שם יש ריכוז גדול של ציורי קיר אבוריג'ינים מלפני אלפי שנים. אבל הסיבה העיקרית שאנחנו נוסעים לשם היא לצפות בשקיעה.
לא מילאנו דלק מאז הבוקר, ועטר החליטה משום מה שיש תחנת דלק ליד מרכז המבקרים בדרך ל-Ubirr. אנחנו נכנסים לאזור מרכז המבקרים שכבר סגור, בכל זאת אוסטרליה והשעה כבר אחרי 17:00, אבל שום תחנת דלק לא נראית באופק.
בדיקה זריזה מגלה שיש לנו שני פסים במד הדלק, בערך עוד 60 ק"מ ל-Ubirr ו-100 ק"מ חזרה למקום הלינה, שם יש תחנת דלק. מבינים שזה כנראה לא יספיק, אבל מתבאסים לפספס את השקיעה ומחליטים להמשיך ולקוות לטוב.
התוכנית המרכזית היא להגיע ל-Ubirr ולחפש מישהו עם ג'ריקן דלק לקנות ממנו, במחיר מופקע ככל שיהיה, כדי שנוכל לצלוח את החזרה. נוסעים במתח כל 60 הק"מ שנותרו, כולל הנורה שנדלקת לה בכיף עוד לפני שהגענו.
ב-Ubirr יש עשרות רכבים כמונו שבאו לראות את השקיעה. אופיר מנסה את מזלו אצל שני ג'יפים שלא מוכנים לתת מהנוזל היקר שלהם, אבל אומרים לו ש-15 ק"מ לפני מרכז המבקרים יש את ה"עיר" הראשית של הפארק, Jabiru, ושם יש תחנת דלק.
45 ק"מ מאיפה שאנחנו, נורית מהבהבת, בלי קליטה סלולרית ואפשרות לוודא את נכונות המידע, ונשאר לנו רק לסמוך ולהיתלות בעצה הזו. מנסים לשים את הדאגות בצד, לפחות לבינתיים, ויוצאים לראות את ציורי הקיר ולטפס לנקודת הצפייה בשקיעה.
ריף, שיוצאת לדרך בשמחה גדולה, נופלת על ההתחלה ומשפשפת את שתי הברכיים. לכל המתח והלחץ מתווספת גם ילדה בוכיה שצריך לסחוב על הכתפיים לנקודת התצפית.
הטיפוס סלעי וקצת מחליק אבל לא קשה, ופלג ותבל מדלגים כמו איילות, מטפסים על הסלעים הקטנים והגדולים ונהנים מהנוף ומהאתגר. הנוף מנקודת התצפית משגע, שונה מאוד מהאדמה האדומה במקום הלינה המאובק שלנו. עמק של שדות מוריקים שמרחיב את הלב.
חבל שכל ההתברברות והנפילות משאירים לנו ממש זמן קצר לצפות בכל היופי הזה. בפעם הבאה צריך להגיע לפחות שעתיים לפני השקיעה.
שיעור דלק קטן, אבל מלחיץ
הצעדה חזרה לרכב כבר כמעט בחושך. עד שאנחנו מתמקמים ומניעים כבר חשוך לגמרי, ורוב הרכבים כבר נסעו. עכשיו יש לנו 45 ק"מ של מתח עד לתחנת הדלק הקרובה.
נוסעים בלי מזגן וגם בלי לפתוח חלון, כשהקו הנותר במד הדלק נותן לנו תקווה. 20 ק"מ לפני גם הוא נעלם. עוד 10 ק"מ ואנחנו נותרים עם נורית חיווי שלא רק דולקת אלא גם מהבהבת, כאילו צועקת עלינו "הגזמתם הפעם!".
כל ק"מ שעובר אנחנו שמחים שהדרך הפוטנציאלית שנצטרך לרוץ לתחנת הדלק, במקרה שניתקע, מצטמצמת. בשאריות הדלק האחרונות אנחנו נכנסים לתחנה.
הגוף כואב מרוב הדאגה, וגם מהעובדה שכבר שמונה בערב ועוד לא אכלנו ארוחת צהריים או ערב. פתאום לא ברור איך כל הרעיון הזה של לנסוע ל-Ubirr לשקיעה עלה, איך לא חשבנו לאכול לפני, מה עבר לנו בראש לנסוע 100 ק"מ בחושך כשבבירור ממליצים לא לנסוע באוסטרליה בלילה, ועוד לא למלא דלק לפני.
אנחנו מחליטים לעצור בחניה ליד המוזיאון בעיירה ולהכין ארוחת ערב, פסטה בולונז כמובן, לפני שאנחנו נוסעים את 55 הק"מ הנותרים. זו כנראה היתה הפסטה הכי טעימה שאכלנו בטיול הזה.
ממש לקראת סיום הארוחה דופק על הדלת פקח שמסביר שאסור לחנות פה ללילה. אנחנו חוסכים ממנו את הסיפור על מאורעות היום ומבטיחים להתפנות תוך כמה דקות. הילדים מצחצחים שיניים, אנחנו מעמעמים אורות וממשיכים למקום הלינה שלנו.
בוקר רגוע אחרי ערב לא רגוע
בבוקר, המתח עדיין ניכר בשרירים. מתעוררים מאוחר ובאיזי, מכינים פנקייקים עם פינוקים ומחליטים לוותר על תכניות הטיול שלנו לבוקר הזה וללכת לבריכה.
שייט Yellow Water - תנינים, ציפורים ושקיעה
הפעם מקפידים לאכול צהריים, ולקראת אחר הצהריים מתארגנים ליציאה לסיור שהזמנו לשייט במים הצהובים. השכנים שלנו לקרוואן פארק מתריעים שהשייט מעניין ויפה אבל יש מלא מלא יתושים, ולכן ממליצים ללבוש ארוך ולהימרח טוב טוב.
אנחנו עולים על ההסעה לשייט, וכשמגיעים מצרפים אותנו לסירה מלאה משפחות. נראה כאילו אנחנו היחידים שלובשים ארוך. חום אימים ובכלל אין יתושים. אולי התנינים אכלו אותם.
המדריכה, שהיא גם הקפטנית, מדהימה. היא משלבת הסברים על התרבות האבוריג'ינית, על האזור ועל החיות. אנחנו צופים בעשרות תנינים, ציפורים, עצים, פרחים וצמחים. הילדים רצים בסירה מצד לצד ומרוחקים מהתנינים, שפה קוראים להם קרוקודילים. יש הבדל מסתבר.
השעתיים של הסיור עוברות במהירות ואנחנו חותמים אותן בתמונות שקיעה משגעות.
טאקו קרוקודיל וטעימה מהתאוריה
בין ההסברים של המדריכה היה גם תיאור של טעמו של הקרוקודיל. היא אומרת שאם אוכלים קרוקודיל שגדל בשבי, טעמו כטעם עוף כי זה מה שהוא אוכל בחוות הגידול. ואם אוכלים אחד שגדל בטבע, הטעם שלו יזכיר יותר דגים, כי זה מה שאוכלים בטבע.
לארוחת הערב אופיר בודק את התאוריה הזו בדוכן שמוכר טאקו קרוקודיל שגדל בחווה. ואכן הקרוקודיל, שמגיע בציפוי כמו שניצל, מזכיר עוף. כל השאר נהנים מסלט ופיצה.
ממלאים דלק ויוצאים לכיוון דארווין
בבוקר למחרת אנחנו מתחילים לנסוע לכיוון דארווין, לא לפני שאנחנו ממלאים את מיכל הדלק במלואו. בדרך אנחנו עוצרים ב-Mamukala Wetlands לארוחת בוקר, ומרותקים לנמלה שסוחבת קורנפלקס שנפל לנו לרצפה לכיוון המחילה שלה.
אחר כך אנחנו עושים מסלול קצר לצפייה בציפורים ממסתור שמזכיר לנו את שמורת החולה, וממשיכים לכיוון דארווין.
תגובות
הוסף רשומת תגובה