חיכינו לביקור באטושה בכיליון עיניים. בכל זאת אפריקה, אולי נראה עוד קצת חיות? מסתבר שהגשם שירד שם בימים האחרונים מילא את מקווי המים בפארק כולו, מה שאומר שלחיות אין שום סיבה להרחיק לבורות המים שליד אתרי הלינה. וכך, בעלי החיים היחידים שראינו ביום הראשון היו גרמנים (אההה וגם כמה ציפורים). מאוכזבים התקדמנו ביום השני לכיוון שער היציאה, עושים כל עיקוף אפשרי כדי לעבור ליד עוד בור מים ולראות, אולי, במקרה, יש סיכוי ונזכה לראות אחד מה'ביג פייב'. כמובן שלא דובים ולא אריות (יער דווקא היה). כשראינו שכבר מאוחר ואנחנו צריכים להגיע לשער תוך 45 דקות פתאום הופיעו להן החיות. עדרים ענקיים של זברות, ג'ירפות, פראים, יענים ואנטילופות מכל הסוגים. אמנם לא חמשת הגדולים אבל מרשים דיו, והשאיר לנו טעם של עוד.
מאטושה לווינדהוק- בירת נמיביה. עטר שחלמה לישון באוהל ספארי, כזה שיש על גג של ג'יפ זכתה בשינה באוהל כזה רק על רצפת דק עץ באכסניה אליה הגענו. ואילו אופיר זכה באפשרות לבשל את מנת החומוס האחרונה שנותרה לנו מביקורה של פנינה. האכסניה שהיתה רחבה ויפה היתה מלאה בשלטים מאיימים בנוסח: 'אם תשאירו את הרכב ברחוב- יפרצו לכם אותו' או ' אם תלכו עם תיק ברחוב - תחזרו בלי!' אין פלא שאין לנו כמעט אף תמונה מוינדהוק... פחדנו להוציא את המצלמה מהלוקר אפילו. האמת היא שבווינדהוק אין יותר מידי מה לעשות ככה שרוב הזמן בילינו בקניון, בסרט עליזה בארץ הפלאות (שש בסולם אופיר) ובקריאת ספר באכסניה.
מוינדהוק הדרמנו לקראת חזרתנו לדרא"פ ועצרנו בדרך לבקר ביער עצי אשפת החצים (או כמו שאופיר מכנה אותם- עצי המאדים). אלו בכלל לא עצים אלא שיחים ממשפחת האלוורה שיכולים להגיע עד לגובה של 9 מטרים. החלטנו להתקדם כמה שיותר לכיוון הגבול ולקראת החשכה עצרנו בחווה בדרך והקמנו את האוהל. המקום שהיה מבודד, נטול חשמל וסחוף רוחות, הפתיע אותנו לאחר השקיעה בחיפושיות ענק שכדורכים עליהם יוצא נוזל ירוק- מ-ז-ע-ז-ע. עטר נעלה את עצמה באוהל אופיר שטף כלים ועשה סידורים אחרונים והלכנו לישון (או לנסות לפחות) בתקווה שמחר יום חדש ונחזור לציוויליזציה בדרום אפריקה.
כשהשכמנו נעלמו כל החיפושיות, חוץ מאחת אבל התעלמנו ממנה. והמשכנו לדרא"פ לעיירה שנקראת קימברלי. זוהי עיירת כורי יהלומים וכצפוי - ביקרנו במוזאון המכונה'החור הגדול' על שם הבור הענקי שחפרו הכורים במו ידיהם. בלילה ישנו בדורם ענק- חדר משותף של 40 מיטות אבל הוא היה כמעט ריק וחוץ מאיתנו ועוד בחורה כושית שנראתה קצת מעורערת בנפשה לא ישן בו איש, מה שגרם לתחושה של חדר רפאים.
מקימברלי ליוהנסבורג. חשבנו להיות אמיצים, הרי אנחנו אוהבים ערים גדולות ואחרי טיול של כמעט חודשיים באפריקה מה כבר יכול להיות כל כך נורא בעיר גדולה?חשבנו לעצמנו ש'נלך לאזורים הבטוחים ויהיה בסדר' אבל כשהגענו היינו כל כך מזועזעים מכמות האנשים ברחוב ומהעליבות שלהם שאחרי ביקור בשתי אכסניות, כשעטר כמעט פורצת בבכי מרוב יאוש, המשכנו לפרטוריה. מרחק 40 ק"מ ועולם אחר. כאן מצאנו אכסניה לטעמנו, אוכל לטעמנו, וקניונים (וקולנוע כמובן) לטעמנו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה